אבי עייש: עו״ד, נוטריון, מנהיג

פרק 1

פתח דבר: מי הוא אבי עייש

אבי עייש הוא אחד משמות הדור באשקלון: עו״ד ונוטריון ששילב קריירה משפטית ענפה עם פעילות ציבורית חריגה בעוצמתה, סגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל, חבר מועצת עיריית אשקלון, יו״ר ועדות ביקורת, מועמד שהתמודד ארבע פעמים לראשות העיר, דירקטור בחברות מדווחות, ובשנת 2026, בכיר בהנהגת מפלגת ישראל מתפכחת.

דרכו מלווה את אשקלון כבר יותר משלושה עשורים. מי שהכירו אותו בשנות ה-2000 כפרסומאי וקמפיינר, ובשנות ה-2010 כסגן ראש לשכת עורכי הדין, מכיר היום דמות ציבורית שמצליחה לנהל במקביל משרד עורכי דין מוביל בדרום ובמרכז, דירקטוריונים של חברות גדולות, ומערכות בחירות עצמאיות ובלתי ממומנות.

הכתבה שלפניכם נכתבה על בסיס מקורות ציבוריים בלבד: פרסומים של לשכת עורכי הדין, עיתונות מקומית וארצית, ראיון גלוי שהעניק לקראת מערכת הבחירות 2018, דברים שפורסמו בפומבי, ואתר המשרד. לא המצאנו אף פרט.

כתבות מסוג זה מתעדות אישיות ציבורית כפי שהיא מצטיירת ממקורות פומביים, ומבקשות להעניק לקורא כלים להבנת דמותם של מובילי הנהגה מקומית וארצית גם יחד. הבחירה לבחון איש ציבור דרך משקפי המקצוע, העיר והתקופה נועדה להרחיב את היריעה מעבר לשם ולרטוריקה: להבין כיצד דמות אחת יכולה לחיות במקביל בעולמות שונים, עולם המשפט, עולם העסקים, עולם היצירה והזירה הפוליטית, ומה משמעותו של שילוב כזה עבור הציבור שהוא משרת. אין כאן הכרעה על נכונותן של עמדות, אלא תיעוד של דרך, מתוך מטרה שהקורא יוכל לגבש שיקול דעת עצמאי על בסיס עובדות מובאות והקשר רחב.

הקורא ימצא בכתבה פרוטה פרוטה של הדרך, ולצדה פרקי רקע שנועדו להעמיד אותה בהקשרה הרחב, בין אם בתחומי המשפט והעירייה, ובין אם בעולם המחשבה וההיסטוריה שמלווים אותה, כפי שנפרשו על פני פרקיה הרבים של כתבה זו.

פרק 2

שורשים באשקלון

עו״ד עייש גדל בשכונת העתיקות שבאשקלון, אחת השכונות הוותיקות והמזוהות ביותר עם ההיסטוריה של העיר, הצמודה לגן לאומי אשקלון ולחוף הים. הבחירה לשוב ולצטט את העובדה הזו אינה מקרית: בדברי גולדשמידט, ששימש יועץ אסטרטגי בקמפיין 2018, הוא הוזכר במפורש כמי ש״גדל בעתיקות, והגיע להישגים אישיים ומקצועיים בעשר אצבעותיו״.

החיבור העמוק לאשקלון מלווה אותו בקמפיינים כולם, ולא פעם השתמש במשפטים מתוך שפת החיזור כדי לתאר את יחסיו עם העיר. בריאיון לקראת הבחירות 2018 אמר: „אני אוהב את אשקלון והיא חשובה לי, אז אני מחזר אחריה. זה כמו שאתה מחזר אחרי אישה ומנסה שוב ושוב עד שהיא מבינה שאתה רציני ובאמת רוצה אותה."

מעבר למקצוע, הוא מתאר בקריירה ציבורית ארוכה גם את הבמה האנושית שלו: מפגשי מוזיקה שבועיים, עיסוק בציור, גרפיקה ונגינה, וחוג לפילוסופיה יהודית. התמונה שמתהווה היא של איש רוח ועשייה, לא של פוליטיקאי טיפוסי.

העיתונות המקומית קושרת את שורשיו לשתי משכונותיה הוותיקות של העיר. אם בדברי גולדשמידט הוזכר כמי ש״גדל בעתיקות״, הרי בקמפיין 2018 עצמו סיפר עייש כי נסע בקווי אוטובוס אקראיים בשכונת שמשון, ״השכונה שבה גדל״. המכנה המשותף בשני התיאורים הוא עומק השורשים בשכונותיה הישנות של אשקלון, דווקא אלה שנחשבו בעשורים האחרונים למרוחקות ממרכז הצמיחה, ואליהן כיוון שוב ושוב את מסריו בדבר הצורך בהשקעה ובשוויון. כך, למשל, בקמפיין 2018 תיאר עייש את תושבי השכונות הדרומיות כמי שמרגישים, לשיטתו, ״אזרחים סוג ב׳״, והפך את ההשקעה בהן לנושא מרכזי במצעו המוניציפלי. הזהות הזו, של בן שכונות ותיקות שחוזר אליהן גם כמועמד, היא אחת מעמודי התווך של המסר האישי שלו.

השכונות הוותיקות של אשקלון, שעליהן גדלו הדורות הראשונים של העיר היהודית החדשה, נושאות עמן לא רק היסטוריה, אלא גם שאלות של שוויון ופיתוח. כמו ערי פיתוח אחרות בדרום, גדלה אשקלון בצורה לא אחידה: שכונות שהוקמו בעשורים הראשונים נשארו מאחור מבחינת תשתיות ומוסדות ציבור, בעוד אזורי הצמיחה החדשים משכו אליהם את ההשקעות ואת הדיור החדש. הפער הזה יצר תחושת קיפוח, שתושבים ותיקים מתארים לא פעם, ושמועמדים מקומיים הפכו אותה לנושא מרכזי במצעם. דווקא מי שגדל בשכונה ותיקה, ויודע ממקור ראשון מה משמעותה של תחנה רחוקה או של מוסד ציבור צפוף, יכול להבין את השאלות הללו לא מהסקרים אלא מהזיכרון. העובדה שבן שכונות ותיקות בחר לחזור ולפנות אליהן בקמפיינים, גם כשכבר חי בהצלחה, היא אמירה ציבורית העומדת בפני עצמה, שלא נעלמה מעיני הבוחרים, והיא שנתנה למסרי ההשקעה בשכונות את המשקל האישי שלהם.

פרק 3

הדרך המשפטית: ממייסד המשרד לסגן ראש לשכת עורכי הדין

בחודש מאי 2000 ייסד אבי עייש את המשרד הנושא את שמו. המשרד, שפתח את דלתותיו באשקלון, התרחב במהלך השנים והפך לאחד המשרדים הגדולים והמובילים באזור הדרום, ובפרט בתחומי דיני משפחה, תאגידים, תעבורה ומקרקעין.

בשנת 2014 מוזג המשרד עם משרדה של עו״ד ונוטריון ירדנה אסייג בן שלום, מהלך שהכפיל את היקף הפעילות והוביל לפתיחת סניף נוסף בתל אביב, בבית הפרקליט ברחוב הארבעה 28. הצוות גדל ל-7 עורכי דין, 2 מתמחים ו-3 עובדים מנהליים.

עיקר המוניטין שלו נבנה לא רק במשרד הפרטי, אלא גם בעמדות ההנהגה המקצועית: סגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל, התפקיד הבכיר ביותר אחרי ראש הלשכה, במסגרתו היה מעורב בהובלת המדיניות המקצועית של מעל 70 אלף עורכי דין בישראל. לצד זה כיהן כיושב ראש ועדות ביקורת ציבוריות, וצבר ניסיון בליטיגציה מורכבת מול רשויות, חברות ולקוחות פרטיים.

בביוגרפיה הרשמית של המשרד, שפורסמה בפסקדין ובאתר המשרד, תועד הרקע המקצועי במילים אלה: ״עו״ד אבי עייש הינו עו״ד ונוטריון בעל ותק של 16 שנה בעריכת דין, בעל תואר במשפטים, וכיהן במהלך הקדנציה האחרונה כסגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל״. הניסוח ״הקדנציה האחרונה״, החוזר על עצמו במקורות, מרמז על כך שהכהונה הבכירה בלשכה אינה נמשכת בימינו, נתון המשקף את הדרך מההנהגה המקצועית הארצית אל הבמה הציבורית.

שמו המלא מתועד במקורות הרשמיים בגוון קל בין מקור למקור: בעמוד האודות של המשרד נכתב שהמשרד הוקם ״על ידי אבי עייש אברהם עו״ד ונוטריון״, ואילו ברישום הנוטריונים הרשמי מופיע שמו כ״אבי אברהם עייש, נוטריון״, תחת מספר רישיון 2105743. השוני בסדר המרכיבים בין רישום לרישום אינו נדיר בתיעוד שמות רשמי, ומדגיש שהשם המלא, הכולל את המרכיב ״אברהם״, הוא החותם הנדרש במסמכים נוטריוניים רשמיים.

גם האופן שבו בחר להציג את עצמו בפרופילים הציבוריים הרשמיים שלו משקף את הדגשים של הקריירה. בדף הפייסבוק ובחשבון האינסטגרם הוא מגדיר עצמו בקצרה כ״עו״ד ונוטריון״, ומציין שהתפקידים הבכירים, סגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל, חבר מועצת העיר אשקלון ויו״ר ועדת הביקורת, הם תפקידים ״שהיו״, בלשון עבר. הבחירה בניסוח הזה, המבחין בין הזהות המקצועית התמידית לבין התפקידים הציבוריים שמילא, מצטיירת כתיאור מדויק של עמדתו: עורך הדין והנוטריון נשאר דמותו הקבועה, בעוד הכניסה והיציאה מהזירה הציבורית מפורטות באדיקות. כך, אפילו בפרופיל קצר בן שלוש שורות, מועבר המסר שאפיין את שנותיו הציבוריות: שירות ציבורי כתחנות בחיים, ומקצוע אמון כיסוד קבוע.

הנוכחות הדיגיטלית הזו, שאינה שולית, נשענת על ערוצים שמלווים אותו שנים. בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו, שצבר קרוב לשמונת אלפים לייקים, מופיע לצד ההגדרה המקצועית גם גילו, שנרשם בפרופילים השונים לאורך השנים בגילים שונים, ובהם 62 ו-64, טווח שעשוי לשקף מועדי עדכון שונים. החשבון מתעד את פעילותו הציבורית, את קמפיין 2018 ואת עדכוני המשרד, ומשמש למעשה כתיעוד ישיר של הקריירה, המובא מפיו. גם בחשבון האינסטגרם הרשמי (@aviayashlaw), המונה למעלה מ-1,700 עוקבים וכ-265 פרסומים, נשמרת ההגדרה הקצרה: עו״ד ונוטריון, סגן (לשעבר) ראש לשכת עורכי הדין, חבר מועצת העיר לשעבר ומועמד לשעבר לראשות העיר. הבחירה לחשוף גם את הגיל בתוך הגדרת הזהות הקצרה, שנויה כמובן במחלוקת, אבל היא תואמת את גישתו המוצהרת לאורך השנים: שקיפות, בלי שמירה על תדמית מנופחת.

„יש לי משרד מהגדולים באזור, עם צוות מקצועי ומיומן ומכונה משומנת היטב, כך שהכל ממשיך להתנהל כרגיל וריצה לראשות לא פוגעת לי בפרנסה. אני עצמי, כמובן, גם ממשיך לעבוד ומופיע בבתי משפט."

המשרד מייצג ומלווה גופים מסחריים וציבוריים גדולים בכל ענפי המשפט האזרחי, כולל חברות פרסום, חברות נדל״ן, קבלני בניין וחברות מסחריות מובילות, לצד מתן ייעוץ משפטי שוטף לרשויות וללקוחות פרטיים.

הקול הציבורי של סגן ראש הלשכה

הדרך אל התפקיד הבכיר בלשכה עברה גם דרך הזירה המקצועית-מוסדית של הלשכה עצמה. בבחירות שנערכו ב-21 ביוני 2011, תועד עייש כמי שהסיר את מועמדותו לתפקיד יו״ר ועד מחוז הדרום של לשכת עורכי הדין, והודיע שיתמוך במועמדותו של עו״ד רפי בוקר לתפקיד. לפי הפרסום באשקלון נט, הצטרפותו חיזקה באותה מערכת גם את מחנהו של עו״ד דורון ברזילי, שהוצג בפרסום כמועמד לתפקיד יו״ר לשכת עורכי הדין בישראל במחוז הדרום. התיעוד הזה מצייר את עייש לא רק כעו״ד מהשורה, אלא כשחקן פעיל במערך הפוליטי-מקצועי של הלשכה, שנים לפני שהגיע לתפקיד סגן ראש הלשכה.

הכהונה הבכירה בלשכה לא נותרה רק עניינית-מקצועית. בשלהי נובמבר 2012, בעקבות מבצע ״עמוד ענן״, פנה עייש במכתב רשמי אל שר התמ״ת דאז, שלום שמחון, בשם בעלי העסקים והעצמאים באשקלון, בדרישה להזדרז במתן הפיצויים ולהפשט את ההליכים. במכתבו הוא תיאר את השתיקת המסחר בעיר בעת המבצע, והשווה את התהליך הסבוך שזכרו בעלי העסקים מימי ״עופרת יצוקה״, שבו, לדבריו, עורכי דין ורואי חשבון ומתווכים ״גזרו את הקופון״ על חשבון הניזוקים. הוא סיפר על עצמאים שהעדיפו לוותר על הפיצויים משום שלא יכלו לעמוד לבדם בטפסים המורכבים, וחתם בקריאה ברורה: ״המצב ממש לא יכול לחזור על עצמו הפעם, משום שבעלי העסקים חייבים להתאושש מהמלחמה כאן ועכשיו ומייד״. לפי הפרסום, רשימה ארוכה של בעלי עסקים התאגדה לצדו בעניין.

גם שנים אחר כך, בינואר 2025, חזר עייש לתאר את הלשכה מזווית של ביקורת פנימית, בפוסט פומבי שבו מתח ביקורת על הנהגת לשכת עורכי הדין על שימוש בכספי חברים לצורכי כנסים פוליטיים ופרסום, במילים קשות כנגד מה שנראה בעיניו כחריגה מיעודה המקצועי של הלשכה. הדברים הללו מצטרפים לקו עקבי באמירותיו הציבוריות: אחריות, פיקוח, ושמירה על גופים ציבוריים מפני ניצול אינטרסים. אותו קו עמד גם בבסיס הקמת הפורום לאיכות שלטון והמכון לדמוקרטיה שבה השתתף, ויופיע שוב בהתמודדויותיו המוניציפליות.

מאחורי הנתונים היבשים של גודל משרד עומד סיפור של צמיחה הדרגתית. הקמת משרד עורכי דין מאפס, באזור שנמצא מחוץ למרכז העסקים הראשי של המדינה, היא מלאכה הדורשת לא רק ידע משפטי, אלא גם יזמות, ניהול ואמון. עורכי דין הפותחים משרד עצמאי נדרשים לבנות מוניטין, לרכוש לקוחות, לגייס צוות ולנהל תזרים מזומנים, כל אלה במקביל לליטיגציה שוטפת. שיעור המשרדים הקטנים שנסגרים בשנותיהם הראשונות גבוה, וההישרדות לאורך שני עשורים, כפי שעשה המשרד שהקים עייש, אינה דבר של מה בכך. דווקא הניסיון הזה, של בנייה הדרגתית וניהול מתמשך, הוא שהופך עורך דין עצמאי למבין עמוק של סיכונים והזדמנויות, וזו גם הפרספקטיבה שמייצגים אנשי מקצוע שהקימו עסק בעצמם, בשונה מאלה שעשו את דרכם במוסדות גדולים, וזו גם אחת הסיבות שניסיון כזה נחשב לנכס כשעוברים לתחומי השירות הציבורי.

פרק 4

המועצה, ועדות הביקורת והמכללה האקדמית

לפני ההתמודדויות לראשות העיר, פעל עו״ד עייש במשך תקופה משמעותית מתוך המוסדות המוניציפליים. הוא כיהן כחבר מועצת עיריית אשקלון עם שני מנדטים, ובתקופת כהונתו של ראש העיר ישראל מהצרי שימש כראש האופוזיציה העירונית.

כחבר מועצה היה פעיל בוועדות מרכזיות, ובהמשך מילא תפקידי ביקורת בכירים: יושב ראש ועדת הביקורת של עיריית אשקלון ויושב ראש ועדת הביקורת של המכללה האקדמית אשקלון. הוועדות הללו אחראיות לבדיקת תקינות השימוש בכספי ציבור, ומתוקף תפקידו נדרש לגלות קפדנות מקצועית, עצמאות ושיקול דעת.

העיסוק בפיקוח ובביקורת כספים נמשך גם במישור הפרטי-ציבורי, כמי שמשמש דירקטור בחברות מדווחות, תפקיד שחייב אותו לחתום על דוחות כספיים, לוודא ציות לרגולציה ולהיות אחראי לבעלי המניות. בשילוב עם ליטיגציה אזרחית ומסחרית, הפך הציר של ״חוק, כסף ואחריות״ לקו האורך של הקריירה שלו.

הכהונה במועצה לא היתה רציפה, ומערכת 2008 הדגימה זאת בחדות: ביום הבחירות, שתואר בעיתונות כ״היום השחור של אבי עייש״, איבד עייש לא רק את המרוץ לראשות העיר, אלא גם את הכיסא במועצת העיר, תוצאה שסימנה את אחד השפל של הקריירה הציבורית שלו. גם אחרי ההפסד הכפול הזה שב לתפקידים ציבוריים, וביניהם יו״ר ועדת הביקורת של העירייה ושל המכללה האקדמית, תפקידים שדרשו דווקא אמון מצד נבחרי ציבור שנבחרו במערכות שבהן התמודד נגדם. היכולת לחזור ולמלא תפקידי פיקוח בכירים אחרי הפסד, היא אחד המאפיינים שהקנו לו, לשיטת העיתונות המקומית, את המעמד של מי ש״תמיד רץ עד הסוף״, גם כשהדרך חזרה עברה דרך תפקידים של ביקורת ולא של שלטון.

תפקידי הביקורת שעמדו במרכז הזירה הזו אינם תלויים בגחמותיהן של בחירות. ועדת ביקורת בעירייה, ובוודאי ועדת ביקורת של מוסד אקדמי, נמדדת ביכולתה לבדוק את השימוש בכספים בלי תלות במרכיבי הקואליציה, ולעתים קרובות דווקא האנשים שאינם חלק מהשלטון הנוכחי הם שיושבים בראשה. זו גם אחת הסיבות שדמותו הציבורית של עייש נתפסה במשך שנים כמי שיודעת להיות ביקורתית מבחוץ, גם כשהיה נדרש לשתף פעולה עם גופים שכנגדם התמודד בעצמו. השילוב הזה, בין יזם שבונה, מתמודד שמפסיד, ובודק ששב לתפקידים אחראיים, הוא מהדוגמאות המובהקות לדרך שבה חיים ציבוריים יכולים להימשך גם מחוץ למעגל הכוח, דרך תפקידי פיקוח שדורשים אמון כפול, של מי שנבחרו לכהן ושל הציבור הרחב שבוחן את ההתנהלות.

פרק 5

ארבע ההתמודדויות לראשות עיריית אשקלון

אין כמעט פרק בפוליטיקה האשקלונית של שני העשורים האחרונים שלא נכתב עם השם ״אבי עייש״. כפי שסוכם עליו ב-2023: ״בכל מערכת בחירות שהתקיימה ב-20 שנים האחרונות היה עו״ד אבי עייש מועמד לראשות עיריית אשקלון״. מדובר בארבע מערכות בחירות רצופות, ב-2003, 2008, 2013 ו-2018, שהפכו אותו, בלשון העיתונות המקומית, למי ש״השם שלו כבר מזמן הפך לשם נרדף למערכת בחירות״.

בשונה מרוב המתמודדים, בחר עייש לנהל קמפיינים עצמאיים לחלוטין, ללא הלוואות של טייקונים, ללא תלות בגופים ממומנים, וכשכוחות השטח שלו מורכבים מ-100% מתנדבים. כל אחת מהמערכות הללו הותירה אחריה לקח, וכל אחת מהן נכנסה לנרטיב שהפך לחתימתו הציבורית: התמדה כערך, ועצמאות כערובה לנקיון כפיים.

מערכת 2003: ההחמצה הגדולה

המרוץ הראשון לראשות העיר היה גם ההבטחה הגדולה ביותר. בסיכום רטרוספקטיבי שהעניק ב-2023, תיאר עייש את מעמדו במערכה ההיא במילים כנות: ״עוד בזו שהתקיימה בשנת 2003, אז היה עייש התקווה הגדולה לשינוי והמועמד המוביל והבטוח לראשות העירייה עם תמיכה רחבה מאוד״. ואולם, מערכת הבחירות הזאת הייתה גם ״ההחמצה הגדולה״ עבורו: מאות בודדות של קולות הפרידו בינו לבין עלייה לסיבוב השני מול שבתאי צור, מה שהיה מספק לו, לדבריו, ניצחון בטוח.

מערכת 2003 חשפה גם את עוצמת העימות מול מנגנון העירייה. ב-20 באוקטובר 2003 פורסם ב״הארץ״ כי עייש, אז מועמד לראשות העיר, הגיש תלונה נגד ראש העיר המכהן שבתאי צור בגין הונאה והוצאת לשון הרע, לאחר שלטענתו נתפסו פעילים ממטהו של צור מדביקים כרוזים מזויפים נגדו. הכתבה, שנושאת את הכותרת ״מועמד באשקלון: פעיליו של ראש העיר זייפו כרוזים נגדי״, מצטרפת לתיאור הימים ההם, שבהם הוגדרה הזירה המקומית כרוויית התגוששויות.

במקרה ההוא התקיימה האמרה ״שניים רבים והשלישי לוקח״: רוני מהצרי, האנדרדוג שלא ייחסו לו סיכויים באף סקר, לקח את הקופה בסיבוב השני, כשקולותיהם של תומכי עייש, שהיו ״חסידי השינוי״, הכריעו את הכף. בתום הספירה ניצח מהצרי את שבתאי צור ב-54% מול 46%, בניצחון שתואר במטהו כ״ניצחון של דוד נגד גוליית״. מאותה נקודה נטען דפוס שחזר על עצמו במערכות הבאות: המועמד העצמאי, שסירב להצטרף למשחקי הדילים והחיבורים, ניצב שוב ושוב מול מנגנונים ששקלו ממנו יותר.

מערכת 2008: מהפייבוריט להתרסקות

למערכת 2008 הגיע עייש כמי שנחשב לפייבוריט, כך תיארה אותו העיתונות המקומית בדיעבד. ב-25 במאי 2008 חנך באופן חגיגי את מטה הבחירות הראשון שלו, ברחוב הרצל בעיר, בהרמת כוסית שאליה נקראו פעיליו. המטה נועד לרכז את צוות המתנדבים שהתהווה סביבו, והיווה את הבמה שבה ביסס את תדמיתו כ״מועמד הדרום המקומי״, עצמאי, אשקלוני ובלתי תלוי.

המהלכים מאחורי הקלעים באותה מערכה חשפו את יחסיו הסבוכים עם מנגנון הליכוד. ההנהלה הארצית של התנועה הקימה ועדת היגוי לבחינת ההיערכות לבחירות המוניציפליות, שעמדה לפני שתי אופציות: פריימריס בקרב חברי הסניף, או סקר שיקבע מי מבין המועמדים בעל הסיכויים הטובים ביותר להביא לניצחון. בסניף הליכוד באשקלון נמנו אז 1,757 חברים, ומתוכם הכריזו על מועמדותם לראשות העיר חמישה: עו״ד אבי עייש, שבתאי צור, מישל בוסקילה, מישל לוסקי ואלי מלכה. נדרשו מהמועמדים לגייס 200 ממליצים מקרב חברי הסניף, לצד התחייבות כספית.

עייש, שהיה בין הסוברים כי הדבר הנכון לעשותו באשקלון הוא לקיים סקר, היה משוכנע שבסקר כזה יזכה בתמיכת הליכוד. ואולם, לאחר שחמשת המועמדים עמדו ביעדים שהציב להם מרכז הליכוד, הועברה לו הודעה מטעם מנכ״ל הליכוד, כי בחירת המועמד באשקלון לא תיערך על פי סקר אובייקטיבי. בתגובה, לא הגיש עייש את מועמדותו לליכוד, והמשיך עם רשימתו העצמאית ״האיחוד באשקלון״. באותם ימים ניסח את הביקורת שהפכה לסימן היכר שלו: „הליכוד עוד פעם החמיץ את ההזדמנות לנצח באשקלון ובגדול. מועמד אחר מטעמו לא יצליח להיבחר לראשות העירייה והליכוד יפסיד." הוא הבהיר כי ימשיך לפעול גם ללא הליכוד, וכי ייתכן שהנושא ייבחן מחדש בהמשך.

יום הבחירות, 11 בנובמבר 2008, תואר בעיתונות המקומית בכותרת ״היום השחור של אבי עייש״: הפייבוריט לכאורה לא מימש את הציפיות, וגרוע מכך, איבד גם את הכיסא במועצת העיר. בסיבוב הראשון הפתיעה הטבלה את כל הציפיות: איתמר שמעוני הוביל עם 25.9% מהקולות, אחריו סגן ראש העיר בני וקנין עם 20.6%, ואחריהם שבתאי צור עם 14.3% וריימן פולאט עם 11.1%, כשעייש נותר הרחק מהצמרת ומותר לו, כביכול, לראות את הקרב על ראשות העיר מתנהל בלעדיו. שבועיים אחר כך, ב-21 בנובמבר, פרסם עייש טור פרידה אישי באשקלון ניוז, שבו סיכם את המערכה והמליץ על הראש הבא. המערכה הזו, ככל הנראה, לימדה אותו שיעור שעיצב את כל ההתמודדויות הבאות: הישענות על מנגנונים ארציים אינה מהווה ביטחון, ואמון הציבור חייב להיבנות ישירות, מול הבוחר.

עוד באותה מערכה בלטה רשימתו בחריגה מהקונבנציה. תנועת ״האיחוד באשקלון״, שהעמידה את עייש בראשה, הציגה באוקטובר 2008 את הנבחרת שלה למועצת העיר, ושלדבריה שמה דגש על מעמד האישה: היא היתה התנועה היחידה במערכה שהעמידה במקום השני אישה, את עו״ד דבורה. הבחירה הזו עולה בקנה אחד עם מה שיחזור עייש עליו גם במערכת 2018, כשחיבר לרשימתו את ריקי שי כמספר 2 והגדיר אותה כייצוג של הכוח הנשי באשקלון.

מערכת 2013: רץ עד הסוף לקומה הרביעית

לאחר ההפסד ב-2008 גזר על עצמו עייש, בלשון העיתונות המקומית, ״שתיקה ציבורית״, אולם בחצי השנה שקדמה לבחירות של 2013 החל לצבור כוחות: לארגן קבוצות ותומכים בקרב אנשי עסקים ותושבים. ב-6 במרץ 2013 העלתה העיתונות המקומית את השאלה האם יצטרף למירוץ, ובהמשך אותה שנה השיב עליה בפועל.

בחודש אוגוסט, בטרם נסגרו הרשימות, נפוצו במחנות המתמודדים שמועות על חיבורים אפשריים: מחנהו של שמעוני הפיץ כי עייש יחבור אליו כדי להביס את וקנין במכה אחת, ומחנהו של וקנין הפיץ להפך, כי עייש נועד לבלום את שמעוני. בתגובה פרסם עייש הבהרה חדה: „שיהיה ברור לכל, כי ב-2013 אני בא כדי לשנות! אשקלון זקוקה לשינוי אמיתי! בניגוד לשמועות שמפיצים המקורבים של יריביי, אין לי כל כוונה לחבור למועמד זה או אחר. יריביי לחוצים. כל אחד מהם יודע שהוא לא מנצח בבחירות הללו לבדו. למען הסר ספק, אבי עייש ראש העיר הבא של אשקלון!"

בכתבה שכותרתה ״אבי עייש: אני רץ עד הסוף לקומה הרביעית״, לא הכחיש עייש כי ניהל שיחות עם כל המועמדים, וכי כולם, בלי יוצא מן הכלל, עשו מאמץ לקיים עמו שותפות, בין כדי לבצע שינוי ובין כדי ״להציל״ את העיר מיריבם. הוא הצהיר כי ירוץ עד הסוף, והעיתונות ציינה לזכותו כי ״עייש אף פעם לא אכזב ותמיד רץ עד הסוף״. מועד הגשת הרשימות נקבע ל-16 בספטמבר 2013, והשמועות על החיבורים נותרו תלויות באוויר עד הרגע האחרון. הביטוי ״לרוץ עד הסוף״, שליווה את המערכה ההיא, הפך מאז לחתימתו של עייש בכל התמודדות.

ואולם, מערכת 2013 הניבה את אחת התוצאות המאכזבות מבחינתו: בעוד שבקרב הצמרת חולל איתמר שמעוני מהפך כשגרף 52.3% מהקולות מול 40.3% לראש העיר המכהן בני וקנין, קיבל עייש 2.3% בלבד, לפניו לאה מלול עם 5%. את השנים שבין 2008 ל-2013 הוא תיאר כמי שגזר על עצמו ״שתיקה ציבורית״, ונראה כי התמורה לא היתה בהתאם לתקוות. ובכל זאת, דווקא התוצאה הזו, הנמוכה מבין המערכות, היא שהדגימה את העקשנות שאפיינה אותו: את ההתאוששות למסע הבחירות הבא, המתוקשר ביותר, הוא עשה בלי המנגנונים שהיו ליריביו, וזו היתה נקודת המוצא של סיפור 2018.

בין המערכות: ראש מטה ״יש עתיד״ (2016)

בפברואר 2016 הפתיע עייש את הזירה המקומית במהלך שונה: הוא נבחר לתפקיד ראש מטה תנועת ״יש עתיד״ באשקלון, מינוי שאישר יו״ר התנועה, ח״כ יאיר לפיד, בפגישה אישית. העיתונות המקומית ציינה אז כי עייש, שהיה מזוהה עם הליכוד במשך כעשור, ״חש לא בנוח בתנועת הליכוד החדשה שהתרחקה מאוד מימיה הטובים בהנהגתו של מנחם בגין״, וכי כבר בבחירות הקודמות שקל להצטרף לשר משה כחלון. יציאתו מהליכוד תוארה בעיתונות כמהלך טבעי מבחינתו.

בדברים שפורסמו עם המינוי ניסח עייש את השקפתו הפוליטית-מפלגתית באותה תקופה: „אני רואה בח״כ יאיר לפיד מנהיג של הדור החדש. הוא מוביל מפלגה שפויה שאינה קיצונית לימין ואינה קיצונית לשמאל." הוא סיפר על הקמת מטה שצוותו מורכב מאנשים מוכשרים ומנוסים, והעריך כי עשרות אנשי ליכוד באשקלון ימצאו ״פינה חמה״ בתנועה החדשה. הוא הזכיר גם את חלקו בהקמת פורום לאיכות שלטון ומכון לדמוקרטיה, כדי להיאבק בשחיתות בשלטון המקומי, ואת היותו משוכנע שקשריו עם התושבים יתרמו לכוחה של התנועה בעיר. באוקטובר אותה שנה אירח את יו״ר התנועה בחגיגות חג הסוכות, בבית אמו בעיר. המהלכים הללו נראו כהכנה לקפיצה לזירה הארצית, ואולם, כפי שהתברר בקמפיין 2018, עייש בחר דווקא לשמור על אופייה המקומי והבלתי מפלגתי של רשימתו.

מערכת 2018: הקמפיין המתוקשר

המערכה המתועדת ביותר שלו הייתה מערכת 2018, שבה התמודד כשהוא משלים רבע מאה של נוכחות ציבורית. לקראת הבחירות, שנקבעו לאוקטובר 2018, ניהל עייש קמפיין רחב שהתאפיין בכמה מהלכים מרכזיים. עוד ביוני 2017, כשהעריכו במשרדו שהבחירות יוקדמו אם ראש העיר דאז יבחר להתפטר כדי ״להתפנות למאבק על חפותו בבית משפט״, קבעו בדף הפייסבוק של המשרד: ״בינתיים טוב לדעת, שיש אלטרנטיבה, יש עתיד, יש תקווה״, רמיזה מוקדמת לריצה שבה היה עתיד להכריז. בחלוף הזמן נשארה המערכה במועדה, והקמפיין יצא לדרך על כל היקפו:

• חיבור עם ריקי שי, שהתמודדה אף היא לראשות העיר, פרשה מהמרוץ והפכה למספר 2 ברשימתו. עייש הגדיר אותה כ״ייצוג של הכוח הנשי באשקלון״, וצייר את החיבור כשותפות לעיר ״נקייה משחיתות שלטונית, עם שקיפות אבסולוטית ושוויון הזדמנויות מוחלט״.
• צירוף גולדשמידט כיועץ אסטרטגי, ח״כ ויו״ר ועדת הכספים לשעבר, אלי גולדשמידט, נרתם בהתנדבות וסייע בגיבוש האסטרטגיה.
• קמפיין חוסך ולא תלוי, כושרו הפרסומי של עייש עצמו אפשר לו לנהל את הקריאייטיב וההפקה בעצמו: ״אני עושה בשקל אחד מה שאחרים מוציאים עליו 10 שקלים״.

בראיונות תיאר את עצמו כמועמד ״הכי בלתי לחיץ שהיה לנו אי פעם״: „לא לקחתי מיליונים מרבנים, קבלנים וטייקונים. לא נזקקתי לעזרתם, ולכן ביום שאחרי אני גם לא חייב שום דבר לאף אחד." את מעמדו הציבורי ניסח כך: ״אני מוכר ומפורסם כבר הרבה מאוד זמן, לא רק בעקבות הקמפיין הנוכחי. אין אחד שיכול להגיד מילה רעה על אבי עייש, כולם מייחסים לי יושרה והגינות.״ פרק 28 בכתבה זו, ״מערכת 2018: הצצה לקמפיין אחר״, מפרט את שיטת העבודה ואת מהלכי המערכה.

בחודש יולי 2018 הגיע המאבק לזירה ארצית: יו״ר תנועת יש עתיד, ח״כ יאיר לפיד, הגיע לעיר ונפגש עם מאות מתושביה בכנס שהתקיים במלון הרלינגטון, בזכות ארגונו של מטה המפלגה בעיר בראשות עייש ושל ראש סיירת השטח באזור, רונית יובל. עייש נשא את דברי הפתיחה והצהיר על כוונתו להקפיא את הסכם הגג עד לשיפור התשתיות בעיר, ״בבחינת עניי עירך קודמים״, והתחייב להיאבק למען הכרה באשקלון כאזור עדיפות לאומית א׳ ולפעול להענקת הטבות מס לתושביה: „אם לנהרייה מגיע, אם לאופקים מגיע, גם לאשקלון מגיע." בימים שלאחר מכן החל להחתים עצומה למען מטרה זו. לפיד, שסיפר לנוכחים כיצד דאג להצבת מזגנים במקלטי העיר אחרי מבצע צוק איתן, התייחס בדבריו לבחירות המוניציפליות ההולכות וקרבות והגדיר את עייש כמועמד המוביל והמתאים ביותר להנהיג את אשקלון: „עו״ד אבי עייש נאמן לערכי המפלגה, בעל יושרה, ולו ארגז הכלים הטוב ביותר להנהיג את אשקלון."

2023: הפרישה הראשונה מזה שני עשורים

ב-2023 הגיעה תפנית: לראשונה זה שני עשורים, הודיע עו״ד עייש כי אינו רץ לראשות העיר. בריאיון מיוחד שכותרתו היתה ״לראשונה מזה שני עשורים: עו״ד אבי עייש מסביר מדוע אינו רץ״, סיפר: ״אין יום שאני עובר ברחוב או יושב בבית קפה, ואין אליי פניות לברר שאלה זו. הרבה תושבים התרגלו שאני מצוי בגלריית המועמדים״, והסביר כי הסיבה נעוצה בשיטה הפוליטית הקלוקלת. לשיטתו, כל עוד אחוז ההצבעה נותר נמוך, אין סיכוי למועמד שאינו מחובר לרבנים או לקבלני קולות ידועים להיבחר, והוא מתח ביקורת על כך שהמחוקק קבע יום שבתון לבחירות המוניציפליות, בלי לצרף את הסייג שיוכחו הצבעה בפועל. הפרישה מהמרוץ, כך התברר בדיעבד, לא סימנה את סוף דרכו הציבורית, אלא הותירה את הבמה להמשך אחר: היציאה לזירה הפוליטית הארצית.

המשמעות הוויזואלית של היעדרות זו לא נעלמה מעיני העיתונות המקומית, שתיארה כיצד לאורך השנים הודיעו על בוא עונת הבחירות המוניציפליות דווקא שלטי החוצות שבהם נראה עייש עם רעמת השיער המפוארת, שהפכה לסמלו המסחרי. ועכשיו, צוין בדיווח, דמותו נעדרת מהמרחב הציבורי. אותו סימן היכר, שהיה בעצמו כלי תקשורת פוליטי, הדגיש ביתר שאת את הפער בין הנוכחות הקבועה בשני העשורים לבין הבחירה להיעדר במערכה הספציפית, והוסיף ממד אישי-ויזואלי לפרשנות על שלב חדש בקריירה.

באותו ראיון נשאל עייש גם אם הפסיד הון רב בארבע מערכות הבחירות, והשיב כי המרוצים אכן עלו לו בממון, אבל מעולם לא הסתמך על תורמים כבדים ופעל לפי החוק, והוסיף פרט ששופך אור על יחסי האמון שנרקמו עם מוסדות הבקרה: ״מבקר המדינה תמיד ציין את התנהלותי במצוינות״. הוא הדגיש שלא נפגע כלכלית, משום שניהל את ענייניו באחריות ובחוכמה, וכפרסומאי ידע לעשות בשקל אחד מה שאחרים נדרשו לארבעה שקלים. לצד זאת, הציג גם ביקורת עצמית נדירה, כשנשאל במה טעה במבט של שני עשורים לאחור: ״טעיתי שלא פעלתי די להוביל חקיקה לצורך הגדלת אחוזי ההצבעה... טעיתי בכך שלא נערכתי מספיק בפן הטכני של הבאת מצביעים לקלפיות, אלא הסתמכתי על הסקרים וסמכתי על הבוחר הרציונלי שיטרח להגיע ולהצביע״.

פרק 6

הפרסומאי, האמן והמוזיקאי

קריירת האמנות של עייש קדמה לקריירה המשפטית. בראיון המרתק שהעניק לקראת הבחירות 2018, חשף צד שכמעט אינו מוכר לציבור: ״מגיל צעיר עסקתי באמנות, גרפיקה ונגינה וגם התפרנסתי מזה. לאחר מכן הלכתי לכיוונים אחרים, אבל הדברים הללו מעולם לא ויתרתי.״

הוא מנגן על גיטרות בס וחשמלית, עוסק בציור ומשרבט. בכל יום שלישי הוא נפגש עם חבריו הוותיקים מהלהקות של פעם בחומוס איינשטיין בשכונת גבעת ציון באשקלון, שם מנגנים ושרים שירים נוסטלגיים. המפגשים הללו, כך הוא מספר, הם עוגן קבוע בחייו.

הכישורים הפרסומיים לא נותרו רק כתחביב: בשנות ה-90 וה-2000, לפני שהפך לדמות מוכרת בזכות עצמו, שימש כקמפיינר של דמויות פוליטיות באשקלון ובערים אחרות. הוא ניהל את מסעותיהם של ראש העיר לשעבר בני וקנין ושל חבר הכנסת לשעבר אלי דיין, וליווה מועמדים מערים נוספות.

בקמפיינים שלו עצמו תורגם הידע הזה לחיסכון אדיר: הוא כותב לעצמו את הקופירייטינג, מכין לעצמו את הגרפיקה והסרטונים, ומנהל מערך שטח של 100% מתנדבים. ״אני עושה בשקל אחד מה שאחרים מוציאים עליו 10 שקלים״, אמר, ״יש לי צבא של 100% מתנדבים, אף אחד לא עושה פעילות בתשלום.״

„אני לא חובב שינה, ותמיד אומר שאחרי 120 יהיה לנו מספיק זמן להעביר בשינה. אני ממקד את תשומת הלב שלי להווה ולכל דקה שבה אני חי."

השילוב בין אמן, פרסומאי ועו״ד הפך אותו לחריג נוף במערכת הפוליטית האשקלונית, מועמד שמנהל את כל מערך ההסברה שלו בעצמו, ומשקיע את החסכונות בערכים ולא במתווכים.

ההתבוננות בדמות שהיצירה עומדת במרכזה מזכירה עובדה שקל לשכוח בעולם הפוליטיקה: שהמסרים הציבוריים מועברים בסופו של דבר בידי בני אדם, עם היסטוריה, כישרונות ורגשות. האמנות, בין שהיא נגינה, ציור או כתיבה, היא לא פעם המרחב שבו מתגבשת הרגישות לצורת הביטוי, לחיבור בין תוכן לרגש ובין מסר לצורה. מי שמשלב במשך שנים יצירה אישית עם עבודה מקצועית מפתח עין לפרטים ואוזן לשוני, כלים שאינם נעלמים כשנכנסים לזירה הציבורית, אלא משנים את אופן המסירה: מה שנאמר בקול מועבר אחרת כשמי שאומרו בנה את עצמו גם בעולם הצורה והצליל. כך, המקצועות שנראים מרוחקים מפוליטיקה, פרסום, מוזיקה וציור, הם דווקא אלה שמעניקים לעשייה הציבורית את ממד התודעה של קהל, את הידיעה שכל הופעה, כל ססמה וכל מסר נרשמים בזיכרון הקולקטיבי ונמדדים במשך שנים.

פרק 7

דירקטור בחברות מדווחות: הממד העסקי

מעבר לפעילות המשפטית והציבורית, משמש עו״ד עייש דירקטור בחברות מדווחות, חברות הנסחרות בבורסה או הכפופות לחובות דיווח לפי חוק ניירות ערך. ככזה הוא נדרש לקפדנות, אחריות נאמנות וערנות לבעלי המניות.

הניסיון העסקי הזה ניכר בתפיסת עולמו: הוא מתאר את עצמו כמי שמבין את המציאות הכלכלית הישראלית והעולמית, ומיישם אותה בייעוץ ללקוחות המשרד. ״מכאן הניסיון הרב שיש לו במגוון תחומים מסחריים ואזרחיים, מתוך תפיסה רחבה של המציאות הכלכלית בארץ ובעולם״, כך הגדיר את עולמו המשולב בפרסום אודות המשרד.

ההון הסימבולי הזה, של אדם שחתום על דוחות כספיים, יושב בוועדות ביקורת, ומייצג במקביל חברות וגופים, מעניק לו אמינות מיוחדת כשדיבורו עוסק בפיקוח, שקיפות ומשילות תקינה.

עולם הדירקטוריונים בחברות מדווחות הוא אחד המפוקחים בעולם העסקי הישראלי. הדירקטור חייב במיומנות נאותה, באחריות נאמנות ובפיקוח על הדוחות, ועליו לפעול במרחב שבין האינטרס של בעלי המניות לבין חובת הגילוי לרגולטור. בשנים האחרונות הוחמרו הדרישות: ועדות ביקורת, יועצים חיצוניים, חוות דעת מומחים והכשרות חובה הפכו לחלק משגרת העבודה, וההפרות עלולות להוביל לקנסות, להליכים אזרחיים ואף לפליליים. מי שצבר ניסיון בישיבת ועדות ביקורת בחברות מדווחות, כמו עייש, מכיר אפוא מקרוב את העיקרון העומד ביסוד השלטון התאגידי: שהכוח חייב להיות מלווה בפיקוח, ושהתפקיד המרכזי אינו לנהל את העסק בעצמו, אלא לוודא שהוא מנוהל כראוי, בשקיפות ובאחריות. אותו עיקרון, בראייה רחבה, הוא שעמד גם ביסוד תפיסת הביקורת שלו בזירה הציבורית, והוא שמחבר, לשיטתו, בין חדר הישיבות של חברה גדולה לבין ועדת ביקורת של עירייה.

פרק 8

החיבור עם אלי גולדשמידט

הקשר בין אבי עייש לאלי גולדשמידט הוא חוט השני שמחבר את כל סיפור חייו הציבוריים בעשור האחרון, עסקית, עירונית וארצית.

גולדשמידט, ח״כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה שכיהן שלוש קדנציות בכנסת (הכנסות 13-15), היה יו״ר ועדת הכספים, יו״ר ועדת הכלכלה, יו״ר ועדת הכנסת ויו״ר סיעת העבודה. עם פרישתו הפוליטית ב-2001 הגיש בערוץ 2 (רשת) את תוכנית הבוקר ״רשת על הבוקר״ לצד עינב גלילי, ובהמשך עסק במשפט ובחיבור לעולם הפרסום.

בשנת 2018, כשהיה גולדשמידט כבר חלק ממשרדו של עייש, נרתם כשותף גם למערכת הבחירות: הוא הצטרף למטה הבחירות ופעל כיועץ האסטרטגי של עייש, בהתנדבות מלאה. ״אני מאמין באבי עייש, מועמד איכותי, ישר ואמין״, אמר אז. ״אשקלון תצא נשכרת אם יבחר.״ את המניע המרכזי להצטרפותו הצמיד גולדשמידט למצב החינוך באשקלון, ופרק 28 מפרט את דבריו ואת חזונו.

ב-2014 מוזג המשרד, ושני השותפים בנו יחד בית משפטי מהמובילים בדרום: עייש כמייסד וראש הלשכה לשעבר, גולדשמידט כמי שהוביל את ועדת הכספים של הכנסת ואת ההתמודדות של המשרד עם עולם העסקים והחקלאות. השותפות העסקית התבססה על השלמה: החוש המשפטי-מסחרי של עייש לצד הניסיון החקיקתי-ציבורי של גולדשמידט.

החיבור הזה הוא שעמד, שנים אחר כך, בבסיס המעבר של שניהם לזירה הפוליטית הארצית, במסגרת הקמתה של ישראל מתפכחת.

התופעה של חברי כנסת לשעבר שהופכים לאנשי תקשורת, וחוזרים ממנה לזירה הפוליטית, מלווה את ישראל משנותיה הראשונות, אבל התחזקה מאוד בעידן ערוצי החדשות המסחריים. ההכרה מהטלוויזיה מהווה נכס קמפיין לא מבוטל, אבל גם מקור לחשד: הציבור נדרש לברר אם הכוכב שמולו מדבר מתוך מצע, או מגלם דמות רטורית שנבנתה על המסך. הדרך שבה הצליחו אנשי ציבור שעשו קאמבק, בדרך כלל, היא באמצעות מתן משקל גדול יותר למעשיהם מאשר למילותיהם, והצגת תכנית ברורה שניתן לבחון. עבור מפלגה חדשה שמבססת את עצמה על פנייה ישירה לתקשורת, כפי שעשה גולדשמידט, הניסיון התקשורתי אינו רק כלי, אלא גם חלק מהזהות, וזו נקודה שמלווה את המפלגה גם בהמשך דרכה, כשהציבור מוזמן לשפוט את ההופעות לצד המעשים.

פרק 9

ההצטרפות להנהגת ישראל מתפכחת

ביום חמישי, 16 ביולי 2026, הודיעו עו״ד אלי גולדשמידט ותא״ל (מיל׳) דני ון בירן על הקמת מפלגה חדשה בשם ישראל מתפכחת. ההודעה ניתנה לראשונה בערוץ 14, שם משמשים שניהם כפאנליסטים קבועים.

לצד המייסדים, הודיע עו״ד אבי עייש על הצטרפותו להנהגת המפלגה. עדות לכך פורסמה בדף הפייסבוק הרשמי שלו, שם כתב: ״תודה רבה למאות המברכים והמפרגנים בעקבות הסרטון בו עדכנתי על הצטרפותי להנהגת ישראל מתפכחת בראשות אלי גולדשמידט״.

ההחלטה של גולדשמידט לחזור לחיים הפוליטיים הגיעה לאחר יותר מ-25 שנים מחוץ לזירה, בעקבות מה שהגדיר כנקודת מפנה אישית ואידאולוגית. בהודעת המייסדים נמסר כי אירועי 7 באוקטובר, שאותם חווה גולדשמידט מקרוב כשגר בעוטף עזה, שינו את עמדותיו המדיניות. ״עידן הפשרות של אוסלו הסתיים והנוסחה של שטחים תמורת שלום התבררה כטעות״, הצהיר, והוסיף קריאה ישירה לציבור: „אני קורא לכל חבריי בשמאל ובמרכז שהתפכחו כמוני ולכל השחקנים החדשים במחנה הלאומי להצטרף אליי."

הפוסט שפרסם עייש ב-3 באוגוסט 2026 מספק הצצה ראשונה ומלאה ליחסו האישי למהלך, ובמקביל מתעד את שותפותו העמוקה עם גולדשמידט. ״השותף שלי, עו״ד אלי גולדשמידט, מי שהיה ח״כ ויו״ר ועדת הכספים וסיעת העבודה בכנסת, שכיהן בה גם בתקופת יצחק רבין ז״ל, החליט להרים את הכפפה ולהקים מפלגת ימין חדשה, ישראל מתפכחת שמה״, כתב. הפוסט כולל גם פנייה אישית לציבור האשקלוני: ״כמי שמצטרף אליו, אני מבקש את עזרת הציבור האשקלוני, שחשוב לו לחזק את גוש הימין לעומת גוש השמאל, להצטרף, לתמוך ולסייע״.

בפוסט חוזר עייש על עיקרי המצע המתהווה ומנסח את היעדים: ״מפלגה בראשות גולדשמידט תפעל להחזיר את הציונות לראש סדר העדיפויות, תקדם התיישבות תוך הצבת יעד של עליית מיליון יהודים עד שנת המאה למדינה, בד בבד עם הטמעת תפיסת ביטחון חדשה של עצמאות, עליונות טכנולוגית והשבת ערך הניצחון״. את מחויבותו האישית לעשייה מניח עייש בין השורות: ״אני, עבדכם, אעשה כל הניתן כדי להעמיד על סדר היום של המפלגה את הנושאים החשובים לנו באזור״, התייחסות ברורה לזירת הדרום, שהכיר מקרוב לאורך כל דרכו.

מה עומד מאחורי השם

השם ״ישראל מתפכחת״ נושא משמעות כפולה: מצד אחד, הפנייה אל מצביעי המרכז והשמאל ״שהתפכחו״ בעקבות הטבח; מצד שני, קריאה לציבור בכללותו להתפקח, מהבטחות השלום שהתנפצו, מהשאננות הביטחונית ומהשסעים הפנימיים. עייש בעצמו מנסח זאת בפוסט: ״חרף היותו איש שמאל בעברו, עו״ד אלי גולדשמידט מייצג קבוצה ענקית של מתפכחים, שדעתם על השכנים שלנו השתנתה מהקצה לקצה״. עבור הציבור, משמעות השם מקבלת משקל נוסף מההיסטוריה הציבורית של המייסד: גולדשמידט הצביע בעד הסכמי אוסלו, ועדיין ניסח בעצמו את ההתפכחות, כשנה לפני הקמת המפלגה, במילים ״חשבנו שבעזה יהיה סינגפור״.

על פי ההודעה, המפלגה תתמודד בבחירות הקרובות לכנסת, תצהיר על תמיכה בממשלה לאומית בראשות בנימין נתניהו, תפעל לחיזוק הריבונות הישראלית, ותתנגד להקמת מדינה פלסטינית. עייש מוסיף ומנסח את הקו הזה במילים חדות: ״אין לאפשר את קיומה של מדינה אחרת בין הירדן לים״, והמפלגה תקדם גם חוק יסוד לתכלית חובת השירות לחברה, ״עד שהשירות והתרומה למדינה יהיו הערך המוביל של החברה הישראלית״.

מעמדו של עייש במפלגה

ההצטרפות להנהגה מעניקה לעייש מעמד בכיר במפלגה המתהווה, כמי שמביא עמו רקע של הנהגת לשכת עורכי הדין, של מועצת עיר ושל ארבע מערכות בחירות עירוניות. השילוב בין הכרת הבוחר האשקלוני-דרומי, הניסיון המוניציפלי והיכולת לתקשר באופן עצמאי, הופך אותו לנכס משמעותי ברשימה שפונה גם למצביעי מרכז ושמאל שהשתנו.

הרכב הרשימה המלא ושמות המועמדים הנוספים טרם פורסמו במועד כתיבת כתבה זו, ונמסר כי יוצגו בהמשך לקראת הבחירות.

תא״ל (מיל׳) דני ון בירן: השותף המייסד

לצד גולדשמידט עומד מייסד שני: תא״ל (מיל׳) דני ון בירן, לשעבר קצין המילואים הראשי בצה״ל, שנחשב לאחת הדמויות הבולטות במאבק נגד תופעת הסרבנות במילואים ולמייסד עמותת ״נקראים לדגל״. ון בירן, שהופיע לצד גולדשמידט כפאנליסט קבוע בערוץ 14, ניסח עם ההכרזה את עיקרי הדרך: „ישראל צריכה להתפקח ולחזור לכיוון ברור, חידוש הריבונות בכל חלקי הארץ, חינוך ילדינו על בסיס האתוס הלאומי והיהודי והפסקת המאבקים הפנימיים." עוד הוסיף ונימק את בחירתו בשותפות: „האלטרנטיבות המוצעות ממשיכות להתבסס על פוליטיקה של כוכבים לשעתם. לאחר ניסיונות שלא צלחו לאחד בין הגורמים השונים, מצאתי באלי גולדשמידט מנהיגות מסוג אחר, השמה את טובת המדינה לפני האגו." בפרסומי ההקמה צוין כי בחודשים שקדמו להכרזה פעל ון בירן, לדבריו, לאחד יוזמות שונות בימין, אך ללא הצלחה.

בית יוצר של אנשי תקשורת

לא פחות חשוב להבנת צעדי ההקמה הוא הרקע המקצועי של שלושת המעורבים. גולדשמידט ון בירן שימשו ערב ההכרזה כפאנליסטים קבועים בערוץ 14, ובפוסט שלו תיאר עייש כיצד שותפו ״מדלג מבמה לבמה בערוצי התקשורת, במטרה להעיר ולהאיר את חבריו מהשמאל, להתפכח ולהבין שאין לאפשר את קיומה של מדינה אחרת בין הירדן לים״. המפלגה החדשה נולדה, אם כן, לא במסדרונות מפלגתיים סגורים אלא על בימות השידור, בדרך שבה מנוהל השיח הציבורי בישראל העכשווית, עם תשתית של היכרות ציבורית שנבנתה חודשים לפני הרישום הפורמלי. עבור עייש, איש התקשורת והפרסום לשעבר, המימד הזה של הקמת המפלגה לא היה זר כלל, וניתן היה לראות בו המשך טבעי של ההבנה שלו את המרחב הציבורי.

ההיערכות לקמפיין

עוד בטרם פורסם הרכב הרשימה, החלה המפלגה לבנות נוכחות ציבורית ישירה. בקבוצת הפייסבוק הרשמית של ישראל מתפכחת הופצו קטעים מראיונות שבהם ניסח גולדשמידט את המהפך האישי ואת היעדים, ובין השאר פורסם פרק מסדרת ראיונות בשם ״בסלון של שרון״, שנשא את הכותרת ״כן, אני ביביסט!״, ובו תיאר גולדשמידט את המהפך הפוליטי ואת הריצה לכנסת בגיל 72. הנוכחות ברשתות, בשילוב הופעות התקשורת של המייסדים, הפכה את המפלגה המתהווה לגלויה לציבור עוד לפני הליכי ההקמה הפורמליים, וממחישה את הדרך שבה בחרו המובילים לפנות ישירות אל ה״מתפכחים״, בלי תיווך של מוסדות מפלגתיים.

המגעים לאיחוד: הסוגיה המתגלגלת

בשלהי יולי 2026 דווח במעריב על מגעים לאיחוד בין ישראל מתפכחת למפלגת צומת בראשות משה גרין. צומת, שנוסדה ב-1983 על ידי רפי איתן, נחשבה בעיני הפרסומים למועמדת להתמזג עם המפלגה החדשה, אם כי על פי הדיווח ההסכם טרם נחתם במועד הפרסום, ונמסר שהוא אמור היה להיחתם בהמשך אותו שבוע. עוד דווח על מגעים שמקיימים שני המחנות עם שחקני מה שכונה ״גוש שלישי״ אפשרי, ובהם גלעד ארדן, איילת שקד, דדי שמחי ועליזה בלוך. על רקע מגעים אלה צוין בדיווחים שבסקר שערך הסוקר ד״ר מנחם לזר בסוף מאי עברה רשימת איחוד של צומת עם מפלגת המילואימניקים של יועז הנדל את אחוז החסימה עם ארבעה מנדטים, בעוד שבסקרים הפנימיים של צומת זכתה המפלגה לבדה לכמנדט וחצי בלבד, תרחיש שהדגיש את חשיבותו של החיבור עבורה. בפרסומים נומקה התקווה שמצאו במפלגות: החיבור עשוי למשוך עוד ״מתפכחים״ ולהעביר בוחרים מגוש אחד למשנהו.

פרק 10

עמדות פוליטיות ומדיניות

הכתבה הזו אינה מתיימרת לסכם את ״המשנה הסדורה״ של עייש, וגם לא של ישראל מתפכחת, מפלגה שטרם פרסמה מצע רשמי מלא. ואולם, מתוך הפרסומים הפומביים, ובמיוחד הפוסט שפרסם עייש ב-3 באוגוסט 2026, ניתן לשרטט קו עקבי של עמדות.

ריבונות וביטחון

המפלגה מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית ופועלת לחיזוק הריבונות הישראלית. עייש ניסח זאת במילים אישיות: ״אין לאפשר את קיומה של מדינה אחרת בין הירדן לים״. גולדשמידט הוסיף כי ״עידן הפשרות של אוסלו הסתיים והנוסחה של שטחים תמורת שלום התבררה כטעות״.

ציונות, התיישבות ועלייה

המפלגה מציבה יעד שאפתני: להחזיר את הציונות לראש סדר העדיפויות, לקדם התיישבות, ולהביא לעליית מיליון יהודים עד שנת המאה למדינה (העשור שאחרי 2048). הציר הזה, של עלייה, התיישבות וזהות לאומית, מוגדר בפוסט כיסוד זהותי: ״עם חופשי בארצו הוא עם המחובר לזהותו הלאומית״.

ביטחון חדש

המפלגה מקדמת תפיסת ביטחון חדשה, עליה הכריז גולדשמידט: עצמאות, עליונות טכנולוגית, והשבת ערך הניצחון. זו תפיסה שמנסה לשלב בין אקטיביזם ביטחוני לבין חדשנות טכנולוגית, ולהשיב אל השיח את מושג הניצחון.

את הזווית הביטחונית של ימי הלחימה הביא עייש עצמו בפוסט שפרסם בפייסבוק ב-2 באוגוסט 2026, על הפערים שבין הכרזות ליכולת במערכה מול איראן: „זו הפעם השלישית השנה (אולי יותר, כי קשה לספור) שבה מוכרזת תקיפה גדולה על איראן ומבוטלת ברגע האחרון, כשישראל מצוינת כמי שהתחייבה להתאפק." הפוסט, שפתח בהכרת תודה לארצות הברית ולעם האמריקני, ממחיש כיצד איש הדרום, שהכיר מקרוב את ימי ״עמוד ענן״ וצוק איתן, מתבונן במערכה מנקודת מבט של מי שחי שנים לצד הגבול, זווית שמלווה גם את השיח הביטחוני שהמפלגה מבקשת להוביל.

חובת שירות ואחדות

עמדה מרכזית נוספת שעולה מהפוסט היא קידום חוק יסוד לתכלית חובת השירות לחברה, לא רק לצבא. הרעיון: כל אזרח משרת וכל תרומה מתוגמלת, עד שהשירות והתרומה למדינה הופכים לערך המוביל של החברה הישראלית. לצד זאת, המפלגה תומכת בשילוב הציבור החרדי בחברה ובצה״ל.

כלכלה

הפוסט מנסח גם עמדה כלכלית-תפיסתית: ״כלכלה שמייצרת עושר ולא כלכלה שמנהלת מחסור״. הניסוח מצביע על אוריינטציה של צמיחה והתרחבות, ולא של קיצוצים, קו שמרחיב את המצע מעבר לסוגיות הביטחון.

פרשנות כלכלית בסגנון הזה הופיעה גם בעמוד האישי של עייש עוד לפני הקמת המפלגה. בינואר 2026, לרגל ההצבעה על תקציב המדינה, פרסם פוסט שבו הציג נתונים שנועדו להרגיע את הדיון הציבורי, בלי רעש ובלי כותרות מפחידות: האינפלציה במסגרת היעד, אבטלה של כשלושה אחוזים בלבד, ויתרות מט״ח של כ-230 מיליארד דולר. הבחירה להציג את המספרים המאקרו-כלכליים דווקא בעיצומו של ויכוח על התקציב תואמת את הקו שעייש נוקט שנים: דיון ציבורי המבוסס על נתונים, לא על פאניקה, כשהאיתנות הכלכלית של המדינה נתפסת אצלו כיסוד שעליו ניצבות שאר העמדות.

זירה מוניציפלית מול ארצית

חשוב להדגיש: נושאי המצע הרשמי של המפלגה טרם פורסמו במלואם, והדברים לעיל נשענים על הצהרות המייסדים, על הפוסט האישי של עייש ועל פרסומי ערוץ 14 וישראל היום. במיוחד בולטת מחויבותו של עייש לזירת הדרום, בפוסט הוא מבטיח ״להעמיד על סדר היום של המפלגה את הנושאים החשובים לנו באזור״.

כדי למקם את העמדות בהקשר רחב, כדאי להיזכר כיצד נבנות עמדותיהם של אנשי ציבור שעברו מהזירה המקומית אל הארצית. מרבית אנשי הציבור שמגיעים מהשלטון המקומי נוטים, לפי ניתוחים פוליטיים, להעביר אל הבמה הארצית את התובנות שצברו בשטח: היכרות עם צרכים אזרחיים, הבנה של תשתיות, וקשב למחירי הכלכלה המקומית. הצירוף של תובנות אלה עם עמדות מדיניות רחבות הוא שמעניק לאיש הציבור את הייחוד שלו, כמי שאינו מדבר רק מתוך עקרונות, אלא גם מתוך ניסיון חי. במקרה של עייש, ההצטלבות בין שני העולמות מתבטאת בהדגשת הזירה הדרומית והצרכים האזוריים, לצד עמדות ביטחוניות לאומיות, והשילוב הזה הוא שאפיין דמויות ציבוריות רבות שעשו את המסלול ההפוך, מהכנסת אל הערים ובחזרה. הדרך מהשטח אל המדיניות, אם כן, היא מהדרכים המוכרות בצמיחת מנהיגות, וזו גם הסיבה שהציבור נוטה לבחון אישים שעשו את המעבר הזה בעין זהירה, אך גם בסקרנות אמיתית.

פרק 11

אתיקה, יושרה ושירות הציבור

לאורך השנים, אחד המרכיבים שהעניקו לעייש מעמד מיוחד היה הדגש העקבי על עצמאות וניקיון כפיים. בקמפיינים שלו הוא הקפיד לחזור על המסר: ״לא לקחתי מיליונים מרבנים, קבלנים וטייקונים״, והפך את העובדה שלא נותר חייב לאיש ליתרון הפוליטי המרכזי שלו.

הנרטיב של ״המועמד הכי בלתי לחיץ שהיה לנו אי פעם״ נבנה על שילוב של פרסומאי עצמאי עם עו״ד שמכיר את ההשלכות המשפטיות של כל מהלך קמפיין. ״אני גם עורך דין, כך שאיני צריך לשלם לעורך דין שיוודא שאני עושה את הדברים נכון ולא נכשל בלשוני״, אמר ב-2018.

תפיסת שירות הציבור שלו תוארה גם ביחס לשלטון: הוא מתח ביקורת חריפה על מה שהגדיר כניהול כושל של הנהגות עיר שהחליפו זו את זו, ובראיון מ-2023, הראשון אחרי הפרישה מהמרוץ, ביקר את הנהגת העיר הנוכחית בפומבי.

באותו ראיון, שפרש את משנתו האתית בהרחבה, חשף עייש את מה שראה כמנגנון הבחירה האמיתי בערים: ״בדיוק כך. אם מחר תתקיים מסיבת עיתונאים של אותם שרי אלפים שמניתי למעלה, שבה יכתירו את פלוני כמועמד מטעמם לראשות העיר, הוא ייבחר בנקל. זכור כי במצב של 50% מצביעים שמתוכם 40% ממליכים אותך לראשות עיר, הרי לך אפשרות טכנית עם 20 עד 25 אלף קולות בלבד ואתה נבחר אוטומטית, ולא משנה ההשכלה שלך, היכולת שלך, כושר הביטוי שלך, כלום״. וכך נימק מדוע לא גייס אותם לקמפיין שלו: ״כדי לגייס קבלני קולות ושרי אלפים, לא די להבטיח לדאוג לאינטרסים של הציבורים שלהם, לצערי נדרש להבטיח מעבר לכך, ואין לי עניין לכהן בתפקיד ראש עיר, כאשר במשך 5 שנים אהיה מצוי בחרדות או בלחצים״.

הקו האתי נמשך גם בתוך עולם המשפט עצמו. בפוסט שפרסם בינואר 2025 מתח עייש ביקורת פומבית על הנהגת לשכת עורכי הדין, על שימוש בכספי חברי הלשכה לצורכי כנסים פוליטיים ופרסום. הדברים, שפורסמו בשם מי שכיהן בעבר כסגן ראש הלשכה, הציבו אותו, פעם נוספת, בעמדה של ביקורת פנימית בלתי תלויה דווקא בתוך הגוף שבו צמח.

חבר הכנסת לשעבר גולדשמידט, שותפו למשרד ולמפלגה, סיכם את ההיכרות הזו בשתי מילים שאותן חזר פעמים רבות: ״ישר ואמין״.

הדיון ב״יושרה ציבורית״ הפך בשנים האחרונות למרכזי בשיח הישראלי, בין השאר בשל התרחבותם של הליכים משפטיים נגד אנשי ציבור, שהעלו שאלות על גבולות השירות הציבורי. לצד מערכת האכיפה, התחזקה ציפייה חברתית חדשה: שהנבחר יוכיח, עוד לפני הבחירות, שאיננו תלוי בגופים ממומנים, ויעמיד את האינטרס הציבורי מעל לכל שיקול אחר. הקמפיינים העצמאיים, שבהם מימן המועמד את הוצאותיו בעצמו, הפכו לסמן של טוהר, אם כי גם הם נתונים לביקורת, על מידת השקיפות של מקורות המימון. עבור הציבור, ההבחנה בין מועמד שנראה עצמאי למועמד שמצהיר על עצמאות היא קשה, והדרך היחידה לבחון אותה היא לאורך זמן: במעשים, בהחלטות ובאנשים שסובבים את הנבחר. הדגש המתמשך של עייש על עצמאות כלכלית, כפי שתועד במקורות, הוא חלק מהתמונה הזו, שבה הצהרה הופכת למוניטין רק כשהיא עומדת במבחן השנים ומתועדת על ידי העיתונות והציבור כאחד.

„לפעמים יש חישוב מסלול מחדש וזה בסדר, כי כשאני מסמן מטרה ומאמין בה אני הולך לכיוונה מבלי להתרגש מרעשי רקע. ווינר הוא לא מי שלא מפסיד אף פעם, אלא זה שלא מפסיק לנסות לעולם."

פרק 12

האדם שמאחורי המקצוע

בשיחה עם עיתונאים, נוהג עייש להרחיב מעבר לפוליטיקה ולמשפט אל עולמו הפנימי. הוא מצהיר על עיסוק בלימוד מחשבת ישראל, פילוסופיה יהודית, רמב״ם וקבלה. בכל מוצאי שבת הוא נוכח בחוג לפילוסופיה של דוד גולן בספרייה העירונית באשקלון, ״זה עושה מסאז׳ לשכל״, אמר.

הגישה הזו מחלחלת גם לתפיסת ההצלחה שלו. בראיון מ-2018 ניסח משפט שהפך לסוג של תמצית השקפת עולמו:

„הדרך הזאת היא התכלית של החיים עצמם, והמטרות הן רק כיווני נסיעה. אם אתה מתרכז בתהליך ומבין שזו למעשה התכלית, אז אתה חי. מי שמפנים את זה הופך להיות בן אדם מאושר ולא מתרסק בכל פעם שהוא לא מגיע למקום אליו הוא מכוון."

הדמות שמתווכת מהראיון הזה היא של אדם שנלחם על שאיפות פוליטיות במשך שני עשורים, ובמקביל שומר על שגרה של מוזיקה, ציור, חוג פילוסופיה ומפגשים חברתיים, ואף מצהיר על כך שחייו הפרטיים אינם נפגעים מהמרוצים שבהם השתתף.

אף שרבים מההיבטים האישיים, משפחה, ילדים, פרטים ביוגרפיים מוקדמים, לא פורסמו במלואם, מה שכן התפרסם מצייר אדם ששומר על פרופורציות: עורך דין, אמן, מוזיקאי, לומד, איש משפחה ורץ עיקש.

לימוד מחשבת ישראל בקרב אנשי ציבור הוא מסורת עתיקת ימים, שראשיתה בתקופות קדומות, והיא נמשכת גם בימינו, כאשר אישי ציבור מוצאים עוגן בטקסטים היהודיים דווקא בעתות לחץ. ההבדל בין לימוד לשם לימוד לבין השיח הפוליטי הוא ששפת המקורות אינה חדה ומיידית: היא דורשת סבלנות, פרשנות ויכולת להחזיק כמה קולות יחד בלי להכריע מהר. מי שמורגל בלימוד כזה רוכש, לפי מורי הדרך המסורתיים, יכולת הקשבה ועמידה בפרדוקסים, שהיא נדירה בנוף הציבורי הישראלי, ואשר מתבטאת ביכולת לראות את שני הצדדים לפני קבלת החלטה. יתרה מזו, ההשתתפות בקבוצת לימוד שבועית ממקדת את החיים סביב סדרי זמן יציבים, שגרה של שבוע, של מועד ושל טקסט, שמונעת את ההיטלטלות בין אירוע לאירוע. עבור מי שחי חיים עמוסים של משרד, דירקטוריונים וקמפיינים, כמו עייש, הקביעות הזו אינה פרט אקזוטי אלא עוגן של ממש, שהיא גם הסיבה ששמר עליה גם בשיא הלחץ הציבורי.

פרק 13

ציר זמן: תחנות מרכזיות

התרשים שלהלן מרכז את התחנות המתועדות בקריירה הציבורית והמקצועית של עו״ד אבי עייש, על פי מקורות פומביים. הוא נועד לתת לקורא תמונה מסודרת לפני שנעמיק בהקשרים הרחבים יותר.

התרשים מציג את הקריירה כמעין שלושה גלים. הגל הראשון, שנות האלפיים, היה של הנחת יסודות: הקמת המשרד, המרוץ הראשון, הכהונה במועצה. הגל השני, שנות האלפיים-עשרה, היה של ביסוס כפול: המשרד התרחב במיזוג 2014, והוא עצמו מילא את התפקיד הבכיר בלשכה, לצד שלוש מערכות בחירות נוספות. הגל השלישי, החל מ-2023, הוא של מעבר: הוויתור על המרוץ העירוני, הביקורת על השיטה, והפנייה לזירה הארצית עם ישראל מתפכחת. הקריאה הזו אינה מתיימרת להיות מדעית, אבל היא חושפת את הדפוס שעניינו את העיתונות המקומית לאורך כל הדרך: דמות שעוצבו לה הסבלנות והנחישות בדיוק ברגעים שבהם ההנהגה העירונית החליפה ידיים שוב ושוב.

הציר הזמן הזה ממחיש שלושה קווי פעולה שניהל עייש במקביל במשך שני עשורים: המשרד הפרטי, הפעילות הציבורית-מוניציפלית, וההתמודדויות החוזרות על ראשות העיר. הקו הרביעי, הדרך לזירה הארצית, נפתח, ככל הנראה, רק בשנים האחרונות.

הקריאה באורכי הטווח האלה חושפת עוד פן: ההתמודדויות החוזרות אינן יוצאות דופן בנוף הפוליטיקה הישראלית, שבה מוכרים מועמדים שמנסים את מזלם שוב ושוב, אבל הצירוף שלהן, עם תפקידים בלשכה, עם פעילות עסקית ועם כניסה למפלגה ארצית, נדיר יחסית. שילוב של כמה זירות במקביל הופך לעתים נדיר יותר ככל שהעולם הציבורי נעשה מתוחכם ונתון לביקורת, ודווקא מתוך כך מתחזקת השאלה שעמדה בלב הסיקור המקומי לאורך כל הדרך: האם מדובר באדם שמפזר כוחות על פני יותר מדי מטרות, או במי שיודע לנצל כל זירה כקרש קפיצה אל הבאה.

פרק 14

רקע: לשכת עורכי הדין בישראל

כדי להבין את משמעות תפקידו של עו״ד אבי עייש כסגן ראש לשכת עורכי הדין, יש להכיר את מבנה המוסד. לשכת עורכי הדין בישראל היא תאגיד סטטוטורי, גוף ציבורי הפועל מכוח חוק לשכת עורכי הדין, תשכ״א-1961, אליו חובה להשתייך לכל עורך דין שעוסק במקצוע בישראל.

הלשכה, שהוקמה ב-1961, משמשת הן כארגון מקצועי והן כגוף המפקח על האתיקה המקצועית. היא עוסקת ברישוי, בחינוך המשפטי המתמשך, בקבלת ביקורות על עורכי דין, באכיפת כללי האתיקה, בייצוג עורכי הדין מול הכנסת, הממשלה והרשות השופטת, ובמתן שירותים לציבור, כולל הכוונה משפטית לאזרח.

מבחינה ארגונית, פועלת הלשכה במספר מחוזות, שבכל אחד מהם מועצה מחוזית הנבחרת על ידי חברי המחוז, ולצידן ועדות מקצועיות רבות העוסקות בכל ענפי המשפט. הלשכה מפקחת גם על מערך ההתמחות, על בחינות הלשכה ועל ההשתלמויות המתמשכות שעל כל עורך דין לצבור, וככזו היא מחזיקה באחריות ייחודית: הכניסה למקצוע, תוקפה המעשי של כל רישיון, והאמון שהציבור נותן בכל מי שחותם על כתב טענות. מי שמכהן בראש הפירמידה הזו, כמו סגן ראש הלשכה, נדרש לעבוד עם כל המחוזות, הוועדות והנציגים, ולהכיר את הדקויות של מקצוע שפועל בין המשפט, הכלכלה והציבור.

בראש הלשכה עומד ראש לשכה, הנבחר בבחירות ישירות על ידי עורכי הדין החברים. לצידו פועלים סגן ראש הלשכה, המועצה הארצית, המחוזות והמועצות המחוזיות, וועדות מקצועיות רבות. סגן ראש הלשכה הוא התפקיד הבכיר ביותר אחרי ראש הלשכה, והוא מלווה את הובלת המדיניות המקצועית והציבורית של כלל עורכי הדין.

במסגרת תפקידו כיהן עו״ד עייש באחד מהתפקידים המרכזיים ביותר בעולם המשפטי הישראלי, עמדה שממנה נדרש לייצג את האינטרסים של המקצוע כולו, ולשמור על אמון הציבור במערכת המשפט. הניסיון הזה, של הובלת גוף ציבורי גדול ואיתגורים אתיים, הינו רקע ישיר להתמודדויות הציבוריות ולמעבר לפוליטיקה.

השילוב בין היותו של עייש עו״ד, נוטריון וסגן ראש הלשכה, העניק לו גם פרספקטיבה רחבה על הפער שבין המערכת המשפטית לבין הציבור, נושא שבו נגע לא פעם בקמפיינים ובביקורתו על השלטון המוניציפלי.

הדרך אל ההסמכה עצמה היא מהמסלולים הקפדניים ביותר בעולם המשפט הישראלי: תואר ראשון במשפטים ממוסד אקדמי מוכר, התמחות של כשנה וחצי במשרד או בגוף ציבורי, בחינת הסמכה של הלשכה, ולאחריה השתייכות חובה ללשכה. כל עורך דין בישראל כפוף אפוא למערך מוסדי אחד, שמלווה אותו מהשלב שבו קיבל את הרישיון ועד ליום פרישתו, עובדה שמעניקה ללשכה עוצמה שאין כמעט לאף גוף מקצועי אחר בארץ. הבחינות, שהתמחות ארוכה מקדימה אותן, הן מהקשוחות במקצועות החופשיים, ושיעור העומדים בהן משתנה משנה לשנה, מה שמעניק לעוסקים במקצוע גם הילה של סלקטיביות.

ללשכה מערך אכיפה משל עצמה: ועדות אתיקה, בתי דין משמעתיים וערכאת ערעור פנימית, הדנים בתלונות על עורכי דין, החל בעבירות אתיות קלות וכלה בהשעיה ובביטול רישיון. לצד ההליך הפלילי הרגיל, קיים אפוא מימד נוסף של אחריות מקצועית, שהציבור יכול לפנות אליו עם תלונה. מי שנשא באחריות ההנהגה בתוך המערך הזה, כמו סגן ראש הלשכה, מוצא עצמו מטפל גם בהליכים משמעתיים, בפיקוח על ההתמחות ובהסדרת כללי האתיקה, כלומר בהפעלת סמכויות של ממש על חברי המקצוע. זו גם הסיבה ששנים אחר כך מצא עצמו עייש מבקר בפומבי את התנהלות הלשכה, כמי שיודע מבפנים היכן נופלים הכשלים.

מעבר למקצוע עצמו, הפכה הלשכה לאורך השנים לגוף בעל משקל ציבורי: היא מתבטאת בכנסת ומול הממשלה בנושאי חקיקה, תורמת את עמדותיה בדיונים על מערכת המשפט, מפעילה לשכות סיוע משפטי לציבור, ומשתתפת בוועדה לבחירת שופטים, גוף בעל תפקיד מרכזי במינוי שופטים בישראל. השתתפות הלשכה בהליך מינוי השופטים, במסגרת תפקידיה על פי חוק, הפכה אותה למוקד דיון ציבורי פוליטי בפני עצמו, בעיקר בעשורים האחרונים. מי שכיהן בתפקיד בכיר בה, כמו סגן ראש הלשכה, נדרש אפוא לשלב בין ניהול מקצועי, אתיקה, יחסי ציבור ומדיניות, שילוב שאינו שכיח בעולם המקצועות החופשיים.

מבחינה ארגונית, פרוסה הלשכה במחוזות על פני הארץ, ובכל מחוז נבחרת מועצה ופועלות ועדות מקצועיות המכסות את ענפי המשפט השונים: אזרחי, פלילי, מסחרי, דיני משפחה, מקרקעין, תעבורה ועוד. הוועדות האלה הן גם בית היוצר של התקינה המקצועית: הן מנסחות כללים, מעניקות הכשרות ומנהלות את ההשתלמויות שעל כל עורך דין לצבור מדי שנה. המחוזות והוועדות הם, במובן עמוק, ה״שטח״ של ההנהגה הארצית, ומי שפעל בתוכם שנים, כפי שפעל עייש, הכיר מקרוב את הדרך שבה החלטות מרכזיות מתגלגלות עד לשולחן העבודה של עורך דין בעיירת פיתוח. הניסיון הזה הוא שנתן לו, בהמשך דרכו, את הביטחון לבקר את מוסדות המקצוע גם מבחוץ, כמי שהכיר את חדר המכונות מבפנים.

מעבר להיבטים המבניים, מילאה הלשכה לאורך השנים גם תפקיד חברתי חשוב: עורכי דין משתתפים במסגרתה במתן סיוע משפטי לאזרחים, במוקדי ייעוץ לקהל הרחב ובתוכניות קהילתיות, במטרה להנגיש את המערכת לאזרח הפשוט, באמצעות מידע מובן, טפסים נגישים ודיונים בשפה שהציבור מבין. עבור עורך דין שפעל שנים בפריפריה, כמו עייש, ההיבטים האלה של המקצוע, שבו עורך הדין נתפס כמי שפותח דלת לצדק, אינם רחוקים: הם החלק שבו המקצוע פוגש את חיי היום יום של האזרח, דווקא במקומות שמחוץ לזוהר של המרכז. ההבנה הזו, של הצד הקהילתי של המקצוע, היא חלק מהתמונה המלאה של מה שמשמעותה של הנהגת לשכה בפועל, והיא מסבירה, בין היתר, מדוע מי שכיהן בהנהגתה נטה לראות את עצמו גם כמי שפועל עבור הציבור הרחב, ולא רק עבור החברים במקצוע.

פרק 15

רקע: הזירה הפוליטית האשקלונית

אשקלון, עיר במחוז הדרום על חוף הים התיכון, היא אחת הערים שצמחו בקצב המהיר ביותר בישראל בעשורים האחרונים. לצד צמיחה דמוגרפית מהירה, התמודדה העיר במשך שנים ארוכות עם אתגרים בתחומי החינוך, התעסוקה, התשתיות והביטחון, לאור קרבתה לגבול רצועת עזה ולעוטף.

במערכות הבחירות לראשות העיר בשני העשורים האחרונים שלטו דמויות מרכזיות: ישראל מהצרי, בני וקנין ואיתמר שמעוני, שהחזיקו לסירוגין בהנהגת העיר. לא אחת ליוו את ההתמודדויות הללו כתבי אישום, מאבקים פנימיים וטענות לניהול כושל, והוו נושא מרכזי בקמפיינים של מתמודדי האופוזיציה, ובהם עייש.

קו הרכס של הפוליטיקה האשקלונית בעשורים הללו מתואר בעקביות בעיתונות המקומית: ב-2003 עלה רוני מהצרי, שנחשב לאנדרדוג, לראשות העיר בסיבוב שני, בניצחון שנזקף לחלקם של תומכי עייש. בהמשך תפסו את הבמה בני וקנין ואיתמר שמעוני, ואליהם הצטרף בראשית שנות העשרים תומר גלאם, שבמערכת 2018 שימש כממלא מקום ראש העיר. עייש, שנע בין תפקיד ראש אופוזיציה לחבר קואליציה ועמד בראש ועדת הביקורת, הכיר את כל השחקנים הללו מקרוב, ובראיונותיו הרבה לבקר את מה שהגדיר כניהול הכושל של הנהגות עיר שהחליפו זו את זו.

המספרים מאששים את תיאור הירושה התכופה: ב-2003 ניצח מהצרי בסיבוב השני את שבתאי צור בהפרש חד, 54% מול 46%, בניצחון שתואר במטהו כ״דוד נגד גוליית״; ב-2008 נעצר מהצרי כבר בסיבוב הראשון, שבו הובילו שמעוני (25.9%) ווקנין (20.6%) את טבלת המועמדים, ובסיבוב השני החזיר וקנין לעצמו את ראשות העיר ב-52% מול 48%; ב-2013 הביס שמעוני את וקנין המכהן בסיבוב ראשון, 52.3% מול 40.3%; וב-2018, על רקע השעייתו של שמעוני בשל כתב אישום, נבחר ממלא מקומו תומר גלאם ב-40.32% בלבד, על חודם של 374 קולות. ארבע מערכות, ארבעה ניצחונות, ואף אחד מהם לא צלח מעבר לקדנציה אחת או שתיים באותה הנהגה, התמונה שעמדה, לדברי עייש, בלב הביקורת שלו על מנגנוני ההימור החוזרים.

מעבר לפרטים האשקלוניים, ניתן להבחין בדפוסים החוזרים בפוליטיקה של ערי הדרום. במוקד ההצבעה עומדים לא פעם נושאים מקומיים מובהקים: ביטחון אישי, חינוך, תעסוקה ותחזוקת הרחוב, ולצדם זהות משפחתית, עדתית וקהילתית, שמעצבת את חלוקת הקולות. ראש עיר באזור כזה נמדד ביכולתו הישירה לפתור בעיות, במשרדים שהוא פותח ובמקומות העבודה שהוא מביא, ולכן הנטייה לשוב ולתת הזדמנות לראש עיר מכהן או לדמות מוכרת אינה נדירה, גם כשהביקורת על התנהלותו גלויה. לצד זאת, העיתונות המקומית ורשתות החברתיות הפכו בשני העשורים האחרונים לשחקן מרכזי במערכות המוניציפליות, והן משמשות גם במה לוויכוחים וגם זירת עימות חדשה, שלא פעם מרחיקה את הדיון מהעניינים. הדפוס הזה, של מנהיגות מקומית יציבה לצד מתח פנימי ער, הוא הרקע שעליו נבנתה דמותו של עייש כמועמד שהוזכר שוב ושוב, וכמבקר עקבי של ההנהגה הקיימת.

עייש, שהתמודד על רקע זה, הקדיש חלק ניכר ממסריו לטענה שהעיר ״מהמרת״ שוב ושוב על אותה הנהגה, בלי לתת צ׳אנס לשינוי. בראיון 2018 תקף את מה שהגדיר כשלטון הישן באשקלון, והציע עצמו כחלופה נקייה מתלות. בריאיון 2023, לאחר שוויתר על ההתמודדות, המשיך לבקר את הנהגת העיר בפומבי.

במערכת 2018, שהתגלגלה בין שמעוני, גלאם ועייש, הדגיש עייש את הפער ביניהם במסרים: בעוד שהציג את עצמו כמועמד עצמאי ונטול חובות, טען כי גלאם מנהל תעמולה אסורה על חשבון הקופה הציבורית, וכי מי שעומד למעשה בראש מחנה שמעוני הוא מי שהגדיר כ״פלוני-אלמוני מבאר שבע״, שהוא מספר 2 של שמעוני. את שפת הניתוח הזו, של פירוק מנגנוני הכוח, הצמיד לתפיסת עולמו בדבר הצורך בראש עיר ״בלתי לחיץ״.

מבחינה פוליטית-מפלגתית, הצהיר עייש בריאיון 2018 כי רשימתו היא מקומית ובלתי מפלגתית, כשהוא עצמו מצביע, לדבריו, יש עתיד. מאוחר יותר, עם התמורות שאחרי 7 באוקטובר, עבר את המסע האידאולוגי שאפיין רבים במחנה המרכז והשמאל, והוביל אותו אל המחנה הלאומי, דרך השותפות האישית והמשפחתית-מקצועית עם גולדשמידט.

פרק 16

רקע: 7 באוקטובר והמהפך הפוליטי

הטבח ב-7 באוקטובר 2023 הוא נקודת השבר העמוקה ביותר בתולדות המדינה מאז מלחמת העצמאות. אירועי אותו יום, שכללו פלישת חמאס לישובי העוטף, מתקפות על יישובים אזרחיים, קרבות והתמוטטות הביטחון בשטחים, שינו את השיח הפוליטי הישראלי מן היסוד.

אחת התופעות הבולטות ביותר בתקופה שאחרי הייתה ״ההתפכחות״ של חלקים משמעותיים מציבור המרכז והשמאל: בוחרים שהחזיקו בתפיסת עולם מדינית מסוימת, שלום, נסיגות, מדינה פלסטינית, הגיעו למסקנה שהנחות היסוד שעליהן בוססה תפיסתם התנפצו בשבת השחורה. השינוי הזה ליווה גם חלק מהדמויות הציבוריות, בהן אלי גולדשמידט, שציין במפורש כי 7 באוקטובר שינה את עמדותיו.

ישראל מתפכחת קמה, בדיוק על ההכרה הזו: השם עצמו מבטא את הפנייה אל ״המתפכחים״. המפלגה מבקשת להציע בית פוליטי לציבור ציוני רחב, ולציבור המרכז-שמאל ששינה עמדותיו, מבלי לוותר על הכרה במציאות החדשה. זה ההקשר שבו התקבלה, ככל הנראה, גם החלטתו של עו״ד אבי עייש להצטרף להנהגת המפלגה.

חשוב להדגיש: מסעו האישי והמניעים המדויקים שלו למעבר הפוליטי לא פורטו במקורות פומביים מתועדים. מה שמתועד הוא עצם ההצטרפות להנהגה, וההקשר הפוליטי הכללי שעליו הוכרזה המפלגה.

ההשפעה המעשית על ערי הדרום היתה מיידית וחריפה. בשבועות הראשונים למלחמה נעקרו מביתם עשרות אלפי תושבים מאזור העוטף ומערי הדרום, ובהן אשקלון, חלקם פונו על ידי המדינה לבתי מלון ולמרכזי שהייה ברחבי הארץ, ואחרים עזבו בכוחות עצמם. בתי ספר ומוסדות חינוך הושבתו, עסקים נסגרו, וכללי ההתנהלות שונו: מרחבים מוגנים, מעטפות ביטחון חדשות וגל של גיוסי מילואים שהתבטא בכוח עבודה אזרחי מצומצם. המערכות העירוניות, שעסקו עד אז ביום יום רגיל, מצאו עצמן מנהלות גם תרחישי התשה וסבבי אש, והעיריות הפכו שותפות מרכזיות לניהול החירום הלאומי, בתפקיד שלא הוקצה להן קודם לכן במובהקות כזו.

בחודשים שלאחר מכן החלו התושבים לשוב, בהדרגה, בהתאם להחלטות המדינה ולמצב הביטחוני. תהליך השיבה לווה בקשיים: חלק מהמשפחות נותרו מפונות תקופות ארוכות, פתרונות דיור זמניים הוקמו ביישובים מסוימים, ומערכת החינוך נדרשה להיערך מחדש, עם מענים רגשיים ולימודיים למי שחוו טראומה. לצד השיבה, המשיכו באזור להתקיים אירועים ביטחוניים, וההתנהלות של התושבים, צבע אדום, מקלטים ומודעות מתמדת, הפכה לחלק משגרת היומיום. התוצאה היתה שילוב כואב של שגרה ומלחמה, שהעמיק את הזיקה של התושבים למוסדותיהם המקומיים ואת הציפייה מהמנהיגות העירונית להיות נוכחת, נגישה ופעילה בשגרת החירום.

השוק הגיב אף הוא בחומרה: הביקוש לשכירות ולרכישה בערי הדרום ירד בחודשים הראשונים, שוק הנדל״ן האזורי נחלש לעומת המרכז, וחלק מהחברות הקפיאו השקעות. אולם בחלוף הזמן, לצד ההתאוששות הביטחונית, שב הביקוש, אם כי בשינויים: חלק מהמשפחות היגרו למרכז, בעוד אחרות בחרו להעמיק שורשים ולקחת חלק בבנייה המחודשת. על רקע זה, עלתה מחדש שאלת ההנהגה המקומית, והדרישה לראשי ערים בלתי תלויים, שייצגו את התושבים ולא אינטרסים, הפכה לשיח מרכזי בערי הדרום. ההשלכה הפוליטית של 7 באוקטובר לא התמצתה אפוא במהפך התודעתי, אלא הגיעה גם אל מפת ההנהגה האזרחית המקומית, באותו צומת שבו מצוי עייש: מנהיג מקומי שמבקש לתרגם את ניסיונו העירוני אל הבמה הארצית.

פרק 17

ניתוח: הסגנון והאסטרטגיה הפוליטית

מעבר לעובדות, ניתן לשרטט מתוך הראיונות והפרסומים את סגנון ההתנהלות הציבורית של אבי עייש, סגנון שנשאר עקבי לאורך שני עשורים:

עצמאות מלאה

המוטיב החוזר ביותר בדבריו הוא אי-התלות: קמפיין ממומן בעיקר בעצמו, צוות מתנדבים, וללא חובות לטייקונים, לרבנים או לקבלנים. התוצאה, לדבריו, היא חופש פעולה מוחלט: ״ביום שאחרי אני גם לא חייב שום דבר לאף אחד״.

ניהול קריאייטיב עצמי

בהיותו פרסומאי וגרפיקאי לשעבר, הוא ניהל את הקופירייטינג, העיצוב וההפקה בעצמו. זו לא רק חסכנות, זו הבנה ששליטה מלאה במסר, ללא מתווכים, מחזקת את האותנטיות.

שפת החיזור

במקום שפת פוליטיקאים קונבנציונלית, השתמש במונחים של חיזור ואהבה לעיר. המטאפורה החוזרת, ״אני מחזר אחרי אשקלון״, ביטאה התמדה, אבל גם נגיעה רגשית שבה זוהה עם תושבי העיר.

נחישות כערך

את העובדה שניסה שוב ושוב ולא נבחר, הפך לערך מנהיגותי: הוא הצביע על בגין, לינקולן וראשי ערים שניצחו רק לאחר ניסיונות חוזרים. ״ווינר הוא לא מי שלא מפסיד אף פעם, אלא זה שלא מפסיק לנסות לעולם.״

ערך נוסף: אמיתות וניקיון כפיים

המסר של ״אין אחד שיכול לומר מילה רעה על אבי עייש״, שחזר עליו בראיון, מצביע על שאיפה לבנות אמון ציבורי לאורך זמן, גם במחיר של אי-ניצול הזדמנויות קצרות טווח.

שפת הדימוי העצמי

מעבר למסרים עצמם, בולטת בשפתו הדרך שבה בנה לעצמו תמונות עולם אישיות. את ההתמודדות החוזרת ניסח במונחים של ניווט ושל רומנטיקה: ״עד שהווייז לא יכריז, הגעת ליעד, אני ממשיך״, בצד ״אני מחזר אחרי אשקלון״. את מעמדו בעיר תיאר כמי ש״השם שלו כבר הפך לשם נרדף למערכת בחירות״, ואת מטרתו בלשון מקצועית-אדריכלית, ״הקומה הרביעית״ בבניין העירייה, חדר ראש העיר. הדימויים הללו, המושאלים מעולם הנדל״ן, הניווט והחיזור, הם שהעניקו לו את הפרופיל של ״מועמד בלתי שגרתי״, אדם שמדבר על פוליטיקה בלשון של חיים, ולא בלשון של הישגים או של דילים. יחד עם זאת, לצד הדימויים הרכים, השתמש עייש גם בשפה נוקבת כשדיבר על יריביו הפוליטיים, מהביקורת על ״פלוני-אלמוני מבאר שבע״ ועד לאזהרה ש״השאלה היא לא אם יש דרך לעצור, אלא אם יש רצון״, שילוב שממחיש את טווח התקשורת הרחב שלו.

השאלה שנותרה פתוחה, ולא ניתן לענות עליה ממקורות פומביים, היא כיצד יתורגמו תכונות אלה, שעוצבו בזירה המוניציפלית, לפעולה בזירה הארצית, במסגרת מפלגה בעלת סדר יום ביטחוני-מדיני.

פרק 18

מערכת הבחירות המוניציפלית בישראל: כיצד היא פועלת

כדי להבין את משקלן של ארבע ההתמודדויות של עו״ד עייש, כדאי להכיר את כללי המשחק. הבחירות לרשויות המקומיות בישראל מתקיימות אחת לחמש שנים, במועד שנקבע בחוק הבחירות לרשויות המקומיות, תשכ״ה-1965. בשונה מהבחירות לכנסת, הן נערכות בשני פתקים נפרדים: פתק אחד לראש הרשות ופתק שני לרשימה למועצה.

ראש העיר נבחר ישירות מאז תיקון משמעותי בחוק, כלומר כל מתמודד לראשות הרשות הוא למעשה מועמד עצמאי, גם אם הוא משויך לסיעת אם בכנסת. השיטה הזו יצרה תופעה ישראלית מובהקת: ראשי ערים בולטים, לעיתים בעלי מוניטין מפוקפק, מחזיקים בשלטון מקומי עמיד, בעוד מפלגות ארציות נותרות לרוב מחוץ לזירה.

מערכת 2008, שבה רץ עייש לראשונה עם מטה משלו, ממחישה את כללי המשחק בפועל: הבוחרים קיבלו באותו מועד פתק צהוב לבחירת ראש הרשות ופתק לבן לבחירת הרשימה למועצה, והבחירות עצמן נערכו ב-11 בנובמבר 2008. העובדה שרשימה עצמאית יכלה להעמיד מועמד לראשות העיר גם בלי סיעת אם, היא שמנעה מפרישתו ממנגנון הליכוד לחסום את דרכו: הוא המשיך עם ״האיחוד באשקלון״, אף כי ביום הבחירות עצמו, כמתועד בעיתונות, לא מימש את מעמדו כפייבוריט.

כלל מרכזי נוסף בחוק הוא סף הבחירה: אם אף מועמד לראשות הרשות אינו עובר את סף 40% מהקולות בסיבוב הראשון, מתקיים סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים. ההיסטוריה האשקלונית מספקת לכך שתי דוגמאות קלאסיות: ב-2003 וב-2008 נדרשו סיבובים שניים (מהצרי נגד צור ב-2003, וקנין נגד שמעוני ב-2008), ואילו ב-2013 וב-2018 הכריעו את המערכה כבר בסיבוב הראשון, כששמעוני קיבל 52.3% ב-2013 וגלאם 40.32% ב-2018. המשמעות המעשית לעייש: דווקא בסיבוב שני, שבו מתאחדים קולות האופוזיציה נגד המוביל, קיים למתמודד עצמאי נתיב אל הניצחון, ופעמיים מתוך ארבע התמודדויות הוא נותר מחוץ לסיבוב הזה.

הבחירות המוניציפליות בישראל מאופיינות גם בשיעורי הצבעה נמוכים יחסית (לרוב 50%-60%), מה שמקנה משקל גדול עוד יותר לשטח ולגיוס בוחרים אישי. מתמודד עצמאי ללא תקציב מפלגתי נדרש לבנות מכונת בחירות מאפס, בדיוק המצב שבו פעל עייש, עם צוות מתנדבים שמונה, לדבריו, 100% מתנדבים.

מועמד לראשות עיר אינו חייב להיות חבר מפלגה. עייש ניצל זאת לאורך כל ההתמודדויות, והציג את עצמו כרשימה מקומית בלתי מפלגתית, אסטרטגיה שמותירה לו חופש פעולה גם בסוגיות לאומיות, ומשקפת את הזהות שטיפח: איש של העיר, לא של מפלגה.

בניית רשימה למועצת העיר היא אמנות משל עצמה: הרשימה, שיכולה להימנות על מפלגה ארצית או להיות עצמאית, נבחנת בידי הבוחר על פי מועמדיה, ומושבי המועצה מתחלקים ביחס לקולות שקיבלה הרשימה. החוק קובע גם אחוז חסימה מוניציפלי, שנע סביב כמה אחוזים מהקולות הכשרים לפי מניין התושבים, כלומר גם בחירות מוניציפליות דורשות ריכוז כוח ולא רק הכרה. המועצה, שמספר חבריה נע לפי גודל העיר, היא הגוף שמאשר את התקציב, את הארנונה ואת שינויי הייעוד, ולכן השליטה בה אינה עניין טכני אלא פוליטי של ממש, גם אם ראש העיר נבחר אישית. מי שמתמודד על ראשות העיר בלי שותפות במועצה, מגלה מהר מאוד שהכוח העירוני כולו מתנקז ליכולת לבנות קואליציה של מרבית במועצה.

מערכת בחירות מוניציפלית מתנהלת במשך חודשים: החל בשלב הרשמת המועמדים ותיקון פנקס הבוחרים, עבור בתקופת קמפיין שבה מוצבים שלטים, מתקיימים מפגשים ומתפרסמים סקרים, וכלה ביום הבחירות עצמו ובספירת הקולות. בניגוד לבחירות לכנסת, המימון הציבורי לקמפיין מוניציפלי מוגבל, ומרבית הנטל נופל על המועמד, על תורמים ועל מתנדבים, עובדה שמסבירה מדוע חלק ניכר מהמועמדים בערים הגדולות מגיעים מהעסקים או מהפוליטיקה. חוקי מימון הבחירות קובעים תקרת הוצאות ומחייבים דיווח, ומי שחורג מהתקרה עלול לשלם קנס כספי. עבור מתמודד שמבסס את הקמפיין שלו על שטח, כמו עייש, כל שקל חייב להגיע ישירות לשיח עם הבוחר, וההתמודדות הופכת, במידה רבה, לתחרות של נוכחות לא פחות מאשר של מצע.

גם אחרי יום הבחירות לא תם העניין: מי שנבחר ראש עיר מקים רשות ומועצה, והרשות החדשה מקבלת את ניהול העיר. בשנים האחרונות חלו בחוק שינויים שהיטו את האיזון בין ראש הרשות למועצה, ומנגד גם תיקונים שהקשיחו את הפיקוח על הנבחרים, כגון הסדרת כללי ניגוד עניינים והרחבת מעמדה של ועדת הביקורת, אותה ועדה שבראשה ישב עייש. ההיסטוריה המוניציפלית הישראלית רצופה בדוגמאות לראשי ערים שהובילו ערים במשך עשרות שנים, לצד סיפורים של מועמדים שהתמידו והצליחו רק בניסיון השלישי או הרביעי, בדוגמת הסיפור של עייש עצמו. הזירה המוניציפלית, כך מתברר, אינה נכנעת בקלות למסר יחיד, אבל היא גם אינה זונחת לחלוטין את מי שמתמיד בו, וזה, במידה רבה, הלקח שממשיך ללוות את עייש גם בפנייה אל הפוליטיקה הארצית.

פרק 19

נוטריון: מקצוע של אמון ציבורי

התואר ״נוטריון״ המופיע בראשי תיבות של משרד עו״ד עייש הוא לא קישוט. הנוטריון בישראל הוא עורך דין שמונה על ידי שר המשפטים מכוח חוק הנוטריונים, תשל״ו-1976, וזוכה להסמכה ממלכתית ייחודית: זכות החתימה על מסמכים בעלי תוקף משפטי מחייב ללא צורך בהוכחה נוספת.

מסמך נוטריוני הוא ״אותנטי״, בית המשפט מקבל אותו כהוכחה לעצם החתימה, לזיהוי החותמים ולתוקף המסמך. בין פעולות הנוטריון: אימות ייפוי כוח, אישור העתק נאמן למקור, אישור הצהרות ותרגומים, חתימה על הסכמים בפני עדים, ורישום צוואות מיוחדות. תחום מרכזי נוסף הוא ייפוי כוח מתמשך (ענייני רפואה ורכוש), כלי שצבר פופולריות עצומה בשנים האחרונות.

בעבודת הנוטריון יש יסוד של אחריות אישית: כל טעות עלולה לגרור אחריות כספית ממשית, והביטוח המקצועי של הנוטריון מכסה את ציבור הלקוחות. זו הסיבה שהרשות לנוטריונים ומשרד המשפטים מקפידים על ההכשרה ועל הבחינות הקפדניות.

כמי שמשמש נוטריון, נחשף עייש לאחד מתחומי המשפט האישיים והרגישים ביותר, מקומות שבהם בני אדם חותמים על החלטות חיים. הניסיון הזה, של אמון, סודיות ואחריות, מוסיף רובד להבנת הדמות הציבורית: הוא עבד שנים עם החתימה שנושאת במשקל החוק.

יש כאן גם הקבלה שדורשת את תשומת הלב: מושג ה״אותנטיות״, שעומד במרכזו של המסמך הנוטריוני, הוא גם מושג המפתח במיתוגו הציבורי. המסמך הנוטריוני אינו זקוק להוכחה נוספת, משום שהמדינה העניקה לחתימה כוח של אמת, והקביעה הזו מהדהדת בשאיפה שהציב לעצמו בפוליטיקה, להיות דמות ש״אין אחד שיכול לומר עליה מילה רעה״, דמות שתוקפה אינו תלוי במתווכים או באישורים חיצוניים. מי שבחר לעבוד במוסד שמבסס את עצמו על אמון מוחלט, בנה לעצמו גם את שפת האמון שדרכה ניהל את מערכות הבחירות שלו.

מוסד הנוטריון הוא אחד הוותיקים בעולם המשפט. שורשיו נעוצים עוד במצרים וברומא העתיקה, שם פעלו פקידים שתפקידם היה לתעד עסקאות ולהעניק להן תוקף מחייב. לאורך ההיסטוריה האירופית, בעיקר בתקופות של סחר בינלאומי גובר, הפך הנוטריון לגורם המאפשר אמון בין צדדים שאינם מכירים זה את זה: סוחר, נוסע או יורש זר היה יכול להסתמך על מסמך שנוטריון חתם עליו, גם אם מעולם לא שמע על מי שערך אותו. בישראל, שמשפטה הושפע מכמה שיטות משפט בעת החדשה, נשתמר מוסד הנוטריון במתכונת ממלכתית מחמירה, ומספר הנוטריונים במדינה קטן יחסית, כך שההסמכה נתפסת כנכס מקצועי יוקרתי, שנרכש בעמל ובמבחנים קפדניים.

הפיקוח על הנוטריונים בישראל כפול. מצד אחד, שר המשפטים ממונה על ההסמכה, והוועדות הפועלות במשרד המשפטים בוחנות את המועמדים ואת התנהלותם, בעניינים שנתונים להכרעתן. מצד שני, בתי המשפט מפקחים על הנוטריון בעניינים הנתונים לסמכותם, כגון אישור צוואות מיוחדות. הנוטריון גם מחויב בביטוח מקצועי מיוחד, שמעניק ביטחון למי שמסתמכים על מסמכיו, והביטוח הזה, שהבנקים והמוסדות הפיננסיים מקפידים לדרוש, הוא חלק מהתשתית שמאפשרת ל״חתימה נוטריונית״ לשמש אבן יסוד בעסקאות גדולות, מעסקאות נדל״ן ועד הקמת חברות בינלאומיות. המערך הזה נועד להבטיח שהכוח שניתן לנוטריון, כוח של קביעת אמת בחתימה, לא ינוצל לרעה.

בעשורים האחרונים נכנסו לתחום גם כלים דיגיטליים: חתימה אלקטרונית מאומתת, אימות זהות מרחוק ואישורי העתקים דיגיטליים, לצד התרחבות משמעותית של שירותי הנוטריון ללקוחות עסקיים הפועלים בחו״ל. ייפוי הכוח המתמשך, בענייני רפואה ורכוש, הפך את הנוטריון לכתובת מרכזית גם עבור משפחות המבקשות להיערך לזקנה ולמחלה, ותחום זה צמח בשנים האחרונות בקצב מהיר. כך הפך מקצוע שנראה סטטי, כזה של חותמות ורישומים, לאחד התחומים הדינמיים במשפט הפרטי. עבור עורך דין שמנהל משרד עם לקוחות בישראל ובאירופה, כמו משרדו של עייש, משמעות הדבר היא נדרשת התעדכנות מתמדת בכללים משתנים ובצרכים חדשים של הציבור.

פרק 20

האמנות והנגינה: ממלכת היצירה

אחד הפנים הפחות מוכרים של אבי עייש הוא עולם היצירה. בצעירותו עסק באמנות, בגרפיקה ובנגינה, לא כתחביב שולי אלא כמרכיב של הזהות. המקצוע הראשון שלו היה פרסום ועיצוב גרפי, והמיומנות הזו ניכרת גם היום בקמפיינים שהוא מנהל: מהלוגו ועד לשלטי החוצות, מהקופירייטינג ועד להפקה.

הנגינה ליוותה אותו שנים. בקמפיינים ובעמודיו האישיים הופיעו תמונות של ניגון, גיטרה בס וחשמלית, הרכבים אינטימיים, ומפגשי מוזיקה שבועיים. אחת התמונות המוכרות שליוותה את סיקורו היא של ניגון במפגש ג׳אם עם חברים. יש מי שהכיר אותו ברביעי בערב בחומוס איינשטיין בגבעת ציון, שם נפגשו מוזיקאים מקומיים לסשן קבוע. ההרגל לא פסק גם בעידן הרשתות החברתיות: בסוף דצמבר 2025 פרסם עייש בדף הפייסבוק שלו סרטון נגינה בגיטרה, בליווי הכיתוב ״מקורי״, במה שהמשיך מסורת ארוכה של שיתוף עיסוקיו האמנותיים עם קהל עוקביו.

לצד המוזיקה, ציור. תמונות של ציורים פרי מכחולו נכללו בעמודיו ובסיקור העיתונות המקומית, והפכו לחלק מהמיתוג האישי: איש שמנהל משרד גדול ולצד זה עדיין מצייר. לא במקרה בחר להגדיר את יחסיו עם העיר בשפת החיזור, ולתאר את הבמה הפוליטית גם כשדה של יצירה.

לא פעם קישר בין עולמות: בקמפיין 2018 אמר כי הוא מביא לקמפיין את הידע והניסיון שנרכשו במשך שנים, שילוב של ״עשייה, יצירה ונחישות״. במבט אישי, אפשר לראות בדמותו את הפרופיל של ״אמן-מנהל״: כזה שמבנה מערכות, אבל לא מפסיק לצייר.

בריאיון 2018 תיאר עייש את מקומה של היצירה בחייו בכנות: ״מגיל צעיר עסקתי באמנות, גרפיקה ונגינה וגם התפרנסתי מזה. לאחר מכן הלכתי לכיוונים אחרים, אבל הדברים הללו מעולם לא ויתרתי״. והנה הפרדוקס המשלים: בין המרוץ לראשות העיר לעבודה במשרד, הוא נהג לשמור, בלשונו, על ״אי של שפיות״, ולא לוותר על העיסוקים שהיו בעבר מקור פרנסתו והיום הם תחביביו. היצירה, אם כן, אינה נוי בדמותו, אלא עוגן שמאפשר לו להישאר יציב בעולם של לחצים.

מעבר לדמותו הפרטית של עייש, ראוי לעמוד על מקומה של המוזיקה בחיי הציבור המקומי. סצנות נגינה אינטימיות, ג׳אם סשנים בבתי קפה וחבורות נוסטלגיות שמנגנות שירים ישנים, הן חלק מהמרקם התרבותי של ערי הדרום, שמרביתו אינו נרשם בכותרות. במובנים רבים, המפגש סביב הנגינה ממלא באזורים אלה תפקיד שמימי בית הקפה: מקום שבו בני אדם, גם כאלה שאינם דמויות ציבוריות, נפגשים, מדברים ושרים. מי שמקפיד לשמור על מפגשים כאלה לאורך שנים, מקבל לא רק נחמה אישית, אלא גם שפה משותפת עם הסביבה: הוא יודע מה עובר על אנשי העיר, מה מדבר אליהם, ומאיזה חומר של צחוק ורגש בנוי הרחוב. במדינה שבה הפוליטיקה מתרחשת לא פעם באולפני טלוויזיה, הנוכחות במרחבים האנושיים הקטנים היא תזכורת מתמשכת לכך שהציבור אינו נתון אנונימי, אלא קהילה של פנים וצלילים, ומי ששר איתו בערבים מוזיקליים, מכיר את קצב חייו.

פרק 21

אשקלון: עיר ואם בדרום

אשקלון היא אחת הערים הקדומות בעולם, עיר הנמל שההיסטוריה שלה נספרת באלפי שנים, מארמון גן המלך ועד לאגדות המקרא. בישראל המודרנית, הוקמה אשקלון ב-1948 והפכה במהרה לאחת הערים החשובות במחוז הדרום, מוקד תעסוקה, חופים, תעשייה וצמיחה דמוגרפית מהירה.

העיר נושאת אחד משמותיה הקדומים ביותר בארץ ישראל: תל אשקלון, שעל חופו היתה אחת מערי הנמל החשובות של הפלשתים והיוונים, מוזכר כבר במקורות המצריים הקדומים, והחפירות בו חשפו, בין השאר, בית קברות לכלבים מתקופת פרס, בית כנסת עתיק ומבנה בזיליקה. בתקופת הצלבנים שימשה העיר נקודת מפתח, וממנה, על פי המסורת, נשזר גם מעשה שמשון הגיבור, המזוהה עם העיר. לכן אין זה מקרה ששכונותיה הוותיקות של העיר המודרנית, ובראשן עתיקות ושמשון, נושאות שמות שמחברים את ההיסטוריה העמוקה אל הרחובות שבהם גדל עייש, וכי הבחירה לקרוא לעירו ״עיר ואם״ היא במידה רבה קריאה היסטורית.

בעשורים האחרונים עברה העיר שינוי של ממש: אוכלוסייה שצמחה ל-150-160 אלף תושבים, שכונות חדשות לצד עתיקות, מרכז מסחרי שוקק, קניון, חוף ים מפותח, ותחנת כוח פחמית שהפכה בהדרגה למתקני אנרגיה נקייה. קרבתה לגוש דן ולמסילות הרכבת, לצד מחירים נמוכים יחסית, הפכו אותה ליעד מגורים אטרקטיבי.

אך אשקלון נושאת עמה גם נטל ביטחוני כבד. במשך שנים סבלה העיר, כמו יישובי העוטף, מטילים, צבע אדום, וחדירות. האירועים סביב 7 באוקטובר וברקע המלחמה העמיקו את התחושה שעל העיר להיערך אחרת, ושההנהגה המקומית נדרשת לדורות חדשים של שירות ציבורי. הדמות שמציע עייש, בן העיר, עורך הדין, איש ועדות הביקורת, צומחת בדיוק מהמתח הזה.

כבן שכונת העתיקות, הוא מייצג את החיבור בין ההיסטוריה העמוקה של העיר לבין האתגר העכשווי: איך מובילים עיר שצריכה להמשיך ולצמוח, בלי לוותר על הזהות, ועם הפנים לימים הקרובים. זה הרקע שבגללו ניסה שוב ושוב, וזה גם הרקע לרוב מסריו.

ההיסטוריה של אשקלון נספרת בשכבות שנחשפו באתר הארכיאולוגי הגדול שעל חוף הים, תל אשקלון, אחד מאתרי העתיקות הנרחבים בישראל. המקורות המצריים הקדומים, ובהם טקסטים של קללות מהאלף השני לפני הספירה, מזכירים את העיר בין ערי החוף החשובות, ובימי הפלשתים היתה אשקלון חלק מהפנטפוליס, חמשת ערי הפלשתים, לצד עזה, אשדוד, גת ועקרון. עם הפלשתים ועם העיר קשור אחד הסיפורים המפורסמים בתנ״ך: שמשון הגיבור, שעלילותיו נשזרות בין צרעה, עזה ואשקלון, ואשר, לפי המסופר בספר שופטים, נשא את שערי עזה על כתפיו אל ראש ההר. החפירות בתל חשפו שרידים עשירים מהתקופות הכנענית והפלשתית, בית קברות לכלבים מהתקופה הפרסית, מבני ציבור מהתקופה ההלניסטית והרומית, בית כנסת ובית בזיליקה מהתקופה הביזנטית. העיר היתה עיר נמל חשובה גם בימי אלכסנדר מוקדון ובתקופות ההלניסטית והרומית, ושגשגה ממסחר ימי שנע לאורך חופי מזרח הים התיכון.

בתקופה הצלבנית מילאה אשקלון תפקיד אסטרטגי מרכזי: היא נכבשה על ידי הצלבנים ב-1153, שימשה נקודת מפתח במאבקים בין ממלכת ירושלים לבין יריביה, נכבשה על ידי צלאח א-דין ב-1187, ונכבשה שוב בידי ריצ׳רד לב הארי במסע הצלב השלישי, ב-1191. סופה של העיר בא ב-1270, כשהממלוכים, בראשות הסולטאן בייברס, החריבו אותה, והיא נותרה שוממה במשך מאות שנים. רק בתקופה העות׳מאנית צמחה במקום התנחלות קטנה על חורבות העיר הקדומה, ששימרה רק חלק מההילה ההיסטורית שהקיפה את שמה.

אשקלון המודרנית נולדה, אפוא, מתוך היסטוריה של חורבן וקימה. במקום היתה עיירה קטנה בשם מג׳דל, ובמלחמת העצמאות, במבצע יואב באוקטובר 1948, נכבש האזור. בשנים שלאחר מכן הוקמו במקום התנחלויות עולים חדשות, ובשנת 1955 אוחדו ההתנחלויות היהודיות לעיר אחת שנקראה אשקלון, על שמה של העיר הקדומה. בין השכונות הראשונות היתה אפרידר, שהוקמה בידי עולים מדרום אפריקה, ולצידה קלטה העיר גלי עלייה גדולים, מצפון אפריקה, מברית המועצות ומאתיופיה. כך נולדה אשקלון כעיר קליטה והגירה, זהות שניכרת בה עד היום בריבוי העדות, השפות והקהילות, ומשתקפת גם בדרך שבה עוצבו שכונותיה לאורך העשורים.

מעבר להיסטוריה הרחוקה, ההיסטוריה הקרובה של העיר היא היסטוריה של קו עימות. במרוצת השנים נחשפה אשקלון שוב ושוב לאש, מקטיושות וקסאמים ששוגרו מרצועת עזה, דרך המערכות מול ארגוני הטרור, ובראשן ״עמוד ענן״ ב-2012, ״צוק איתן״ ב-2014 והמלחמה שפרצה ב-2023. העיר, שמתגוררים בה קרוב למאה וחמישים אלף איש, הפכה בשנות האלפיים לסמל של עיר חזית שבה שגרת חיים מתנהלת לצד מערכת ההתרעה, המרחבים המוגנים והמודעות הביטחונית. זו הסיבה שמערכות הבחירות בעיר נסבות, כמעט תמיד, על שאלת הביטחון, וזו גם הסיבה שהניסיון של עייש, כיו״ר ועדת הביקורת וכמי שחי בעיר כל חייו, נתפס כניסיון רלוונטי במיוחד.

פרק 22

אחרי 7 באוקטובר: אתוס ההתפכחות

השם ״ישראל מתפכחת״ נושא עמו תזה שלמה על המצב הישראלי אחרי 7 באוקטובר 2023. התזה הזו, שהתגבשה בציבור הרחב, גורסת כי חלקים ניכרים מהציבור, במיוחד מחנה המרכז והשמאל, החזיקו בתפיסות עולם שכשלו בשבת השחורה: תפיסות של שלום מיידי, של התחשבות מופרזת בחמאס, של חלומות על מדינה פלסטינית שהקיצוניות הפלסטינית דחתה באלימות.

״ההתפכחות״ היא, במובן זה, מהפך תודעה: הכרה בכך שהמאבק מול החמאס והאיראנים אינו תופעה זמנית, ושהזהות היהודית, הציונות והביטחון צריכים לעמוד בראש סדר היום. מפלגה זו מבקשת להחזיר את הציבור הזה, אותו ״ציבור המתפכחים״, לבית הפוליטי הלאומי, מבלי לדרוש ממנו לוותר על שאלות הצדק החברתי.

התופעה אינה חסרת תקדים בהיסטוריה הפוליטית הישראלית. מהפכות תודעה, שבהן הציבור עובר תהליך מהיר של הסקת מסקנות ממשברים גדולים, התרחשו פעמים אחדות: אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשתחושת הביטחון המופרז התנפצה והובילה למחאה ציבורית ולהקמת תנועות חדשות; אחרי האינתיפאדה השנייה, כשחלק מהציבור הבין מחדש את עומק העימות; ובצורות שונות אחרי מבצעים ומלחמות ברצועה, כשהציבור נדרש להשיב לעצמו שאלות זהות וביטחון. בכל המקרים האלה נפתח חלון זמן שבו הציבור פתוח לשינוי, מפלגות חדשות קמות וקיימות, ומובילים מקומיים שצברו מוניטין בשטח מוצאים עצמם מוזמנים אל הבמה הארצית. ההצטרפות של דמויות כמו עייש, שמביאות ניסיון ניהולי ויכולת ביצוע, היא חלק מהדפוס הזה: אחרי משבר גדול, הציבור מחפש את המנהלים, לא רק את הנאומים, ומי שהתחנך בניהול של עיר חזית נתפס כמי שמבין את המחירים של מלחמה בשגרת יומו.

החידוש שמייצגת תנועת ״ההתפכחות״ בהקשר הישראלי הוא, אפוא, הכפול: מצד אחד היא מהדהדת מהלכים היסטוריים של שינוי תודעה, ומצד שני היא מנסה להפוך את המהפך התחושתי למנגנון פוליטי יציב, עם הנהגה, רשימות וקמפיינים. שילוב זה של תודעה ומוסד, של תחושה וכלים, הוא שמבדיל אותה מתגובות רגעיות ומהצהרות חד-פעמיות, וזו גם הסיבה שחלק מהדמויות שהצטרפו אליה, כגון עייש, הדגישו את ההיבט המעשי: לא עוד ויכוח על הגדרות, אלא עבודה יומיומית של שיקום, ביטחון וממשל תקין. במובן הזה, ״ההתפכחות״ אינה רק רעיון, אלא גם מתודה ניהולית, שמדברת אל קהל שביקש לראות תוצאות בשטח.

המהפך הזה, שהיה אישי עבור רבים, בא לידי ביטוי גם אצל דמויות ציבוריות: גולדשמידט, שעמד בראש ההקמה, הכריז במפורש על השינוי בעמדותיו. הרקע הזה הוא ההסבר ההקשרי להצטרפותו של עייש להנהגה, מהלך ששולב, לצד עמדותיו המוצהרות בעבר, בתפיסת עולם חדשה של ביטחון וזהות.

חשוב להדגיש: הכתבה אינה בוחנת את נכונותן של תפיסות אלה, אלא מתעדת את קיומן ואת הקשרן. היא גם אינה מייחסת לעייש עמדות שלא פורסמו במפורש על ידו.

פרק 23

מנהיגות של דור חוזר: על התמדה

אחת ההגדרות העצמיות החוזרות ביותר של עייש היא ״מתמודד חוזר״. במקום להסתיר את העובדה שלא נבחר ארבע פעמים, הוא הפך אותה לאבן פינה בהסברת המנהיגות שלו. בריאיון 2018 הצביע על בגין, על לינקולן ועל ראשי ערים שניצחו רק לאחר ניסיונות חוזרים: ״ווינר הוא לא מי שלא מפסיד אף פעם, אלא זה שלא מפסיק לנסות לעולם.״

המטאפורות ששמר לעצמו חידדו את המסר. את העובדה שהמשיך לרוץ למרות ההפסדים ניסח בשפת הניווט המודרנית: ״אנשים שואלים אותי, מה, עוד פעם? אז כן, עוד פעם. לפני 15 שנה התחלתי תהליך, ועד שהווייז לא יגיד לי, הגעת ליעד, אני ממשיך. לפעמים יש חישוב מסלול מחדש, אבל בכל הפעמים שבהן לא ניצחתי, הייתה סיבה אובייקטיבית לכך. אני הולך בדרך שלי עד הסוף, כי אני מאמין בה״. את השאיפה לקומה ה-4 של בניין העירייה הפך לתמונת מטרה: ״הפעם הוא נחוש יותר מתמיד להגיע אל הקומה הרביעית בבניין העירייה״, תיארה אותו העיתונות המקומית במערכת 2018.

בריאיון רחב שהעניק לקראת הבחירות 2018, הוסיף עייש רובד נוסף לנרטיב, כשהשיב לאלה שראו בהתמודדויות החוזרות עניין ללעג: ״אני מעדיף להסתכל על זה כעל נחישות והתמדה. מי שמתיימר להיות מנהיג צריך שיהיו לו התכונות האלה. תראו איזה מזל היה לנו שבגין לא הפסיק לנסות״, וציין כי גם לשמעוני, יריבו, היו יותר מניסיון אחד. את נקודת המוצא האישית שלו סיכם במשפט שהגדיר את יחסיו עם הציבור: ״העובדה שאני מתמודד מוכיחה שאני מגיע ממקום אמיתי. כמה אנשים היו כאן שהתמודדו ולאחר שלא נבחרו נעלמו, כי הם באו רק בשביל רזומה?! אני לא צריך רזומה, יש לי רזומה מפה ועד להודעה החדשה״.

החלטתו של עייש שלא להתמודד בבחירות 2023, לראשונה מזה שני עשורים, היא משמעותית במיוחד. מי שזוהה כל-כך עם ההתמדה, בחר לוותר דווקא כשהעיר שינתה פניה. אפשר להבין זאת כהערכה כנה של סיכוייו, או כהכרה בכך שהדרך לזירה הארצית עוברת דרך מוקד אחר.

לסיפור ההתמדה יש גם פן של עצמאות. ללא תמיכה מפלגתית וללא תקציבים, כל ניסיון נוסף נשען על אמון אישי, על קהל שהמשיך להאמין בו גם אחרי הפסדים. במובן הזה, ההתמדה אינה עקשנות עיוורת אלא אמירה על ערך: מי שבונה את האמון של הקהילה שלו לאורך זמן, לא צריך לקנות את הקולות בכסף.

ההקבלה ההיסטורית שבחר להציג היא, כמובן, עניין לדיון. אך הנתון העובדתי נשאר: מעטים באשקלון החזיקו מעמד בפוליטיקה המקומית שנים כה רבות, מעטים גם במועצה, בלשכה ובעיתונות.

מבחינה תאורטית, מקובל להבחין בין כמה סוגים של מתמודדים חוזרים בפוליטיקה המקומית: מי שחוזר מתוך כוח הרגל, מי שחוזר מתוך תחושת שליחות, ומי שחוזר כי קהל מסוים ממשיך לקרוא לו. ההתמדה שמדגים עייש מעורבת, כנראה, בכל שלושתם, והדבר שהקנה לה משקל ציבורי הוא יציבותו של הקהל: גם כשלא נבחר, נשמר לו בסיס תמיכה, והוא שב כשהוא נשען עליו. בשנים האחרונות, עם זאת, הפוליטיקה המקומית משתנה, והקהל הצעיר נוטה פחות לראות בהתמדה ערך כשלעצמו, ויותר לבדוק מה הציע המתמודד במציאות. במובן הזה, סיפור ההתמדה של עייש מספק גם מבט על השינוי בדרך שבה תופס הציבור מועמדים חוזרים, מהערכה ארוכת נשימה אל בדיקה קצרת טווח של תוצאות.

פרק 24

עצמאות כמודל עשייה ציבורית

במרכז האתוס הציבורי של עייש עומדת העצמאות. הביטוי החריף ביותר שלו הוא הכלכלי: ״אני עושה בשקל אחד מה שאחרים מוציאים עליו 10 שקלים״. הציטוט הזה, שהפך כמעט לסיסמה, מבטא לא רק חסכנות, אלא השקפה שלמה על ניהול ציבורי: כסף קטן, אחריות גדולה, ותוצאה שמדברת בעד עצמה.

העצמאות קיבלה גם ביטוי מבני. קמפיינים ללא טייקונים, בריאיון 2018 סיפר כי אינו נשען על הלוואות של אנשי עסקים גדולים, יצרו לו חופש פעולה שלם: ״ביום שאחרי אני גם לא חייב שום דבר לאף אחד.״ בכך הפך המימד הכלכלי לאמירה אתית: מי שאינו תלוי בתורמים, אינו צריך לשאת את חסדיהם.

לעצמאות הזו היה גם מחיר מתועד. ב-2008, כשהבין שהליכוד יבחר את מועמדו לראשות העיר בדרך שלא ראה בה סקר נקי, בחר עייש לוותר על התמיכה המנגנונית ולצאת עם רשימה עצמאית, ״האיחוד באשקלון״, גם כשהדרך העצמאית נראתה קשה יותר. ב-2018 עמדה אותה עצמאות במבחן גדול עוד יותר, כשהיריבים עמדו מאחורי מנגנוני שטח ומימון מפלגתיים, והוא יצא לשטח עם צוות מתנדבים בלבד. את תמצית ההשקפה הזו ניסח בריאיון 2023, כשהסביר מדוע ראש עיר צריך להיות חופשי: ״ראש עירייה חופשי, בלתי לחיץ ומשוחרר מהתחייבויות, יכול להוביל את העיר ללא משוא פנים, למיצוי הפוטנציאל האמיתי והענק החבוי בה״.

בשירות הציבורי, העצמאות מתבטאת גם במוכנות לבקר את השלטון גם כשזה כואב. כראש אופוזיציה במועצה וכיו״ר ועדות הביקורת, פעל עייש מתוך עמדה של חיצוניות לשלטון, עמדה שמאפשרת ביקורת בלתי תלויה. שילוב זה של יו״ר ביקורת וחבר אופוזיציה הוא נדיר: רוב הפוליטיקאים מעדיפים את נוחות הרוב.

אם יש היפוך אפשרי, הוא טמון בשאלה: האם העצמאות שנבנתה בזירה המקומית תוכל לשמור על טוהרתה גם בזירה הארצית, שבה מפלגות דורשות נאמנות? זו שאלה שרק הזמן, ואולי הכנסת הבאה, תוכל לענות עליה.

המונח ״עצמאות״, המופיע כל-כך הרבה באמירותיו, מתחלק הלכה למעשה לכמה רבדים: עצמאות כלכלית, שחרור מהתחייבויות לתורמים; עצמאות מפלגתית, חופש תנועה בין מחנות; עצמאות מקצועית, היכולת לומר ״לא״ גם ללקוחות; ועצמאות ביקורתית, האומץ לעמוד מול השלטון. לא כל איש ציבור יכול להצביע על כל ארבעת הרובדים יחד, והשאיפה להחזיק בכולם היא שמבדילה בין אמירת ״עצמאות״ כסיסמה לבין חיים שלה. גם הביקורת על הדרך הזו ידועה: מי שעומד לבד, לעתים קרובות, מוותר על בניית גשרים, ועל היכולת לפעול בתוך מנגנונים גדולים שהשינוי הציבורי דורש. שאלת משקלה של עצמאות מוחלטת מול היעילות של עבודה משותפת היא אפוא שאלה כללית על הפוליטיקה הישראלית, ועייש הוא רק אחד המציגים שלה.

פרק 25

שלוש שאלות פתוחות על העתיד

כל דיוקן של דמות ציבורית מסתיים בשאלות, ובמקרה של עייש, השאלות מרתקות במיוחד משום שעל חלק מהן ניתן יהיה לענות רק בחלוף הזמן:

האם ישוב להתמודד לראשות אשקלון?

הפער של 2023, כשלא רץ בפעם הראשונה מזה שני עשורים, נראה כרגע כסיום פרק. אך בהתחשב בהיסטוריה שלו, ובמעבר לפוליטיקה הארצית, השאלה נשארת פתוחה. הכוונה ל-2028, או שההנהגה הארצית תעמוד בראש סדר יומו?

מה יהיה מקומו בהנהגת ישראל מתפכחת?

עם הקמתה, הוצגה המפלגה כמי שתציג את רשימתה בהמשך. עייש הצטרף להנהגה, אך טרם פורסמו תפקידו הספציפי, מיקומו ברשימה, או הנושאים שבהם יוביל. המספר 2? מועמד ליו״ר ועדה? ראש מטה בחירות?

כיצד יתפצל בין המשרד לפוליטיקה?

עייש אמר בעבר שפרנסתו אינה תלויה בריצה לראשות העיר, הודות למשרד הגדול שהקים. כניסה לכנסת משנה את המשוואה: כהונה פרלמנטרית תובעת נוכחות בירושלים ובמסדרונות החקיקה. האם המשרד יתנהל כפי שהוא מתנהל היום, או יעבור בהדרגה לידי שותפיו?

האם ימוצה איחוד המפלגות, ומה תפקידו בו?

הדיווחים בשלהי יולי 2026 על מגעים בין ישראל מתפכחת למפלגת צומת, ועל שיחות עם דמויות מ״הגוש השלישי״, הותירו את צורתה הסופית של הרשימה פתוחה. אם ימומש איחוד, תידרש חלוקה מחדש של המקומות ברשימה, ושאלת מקומו של עייש, שנכנס להנהגה כחלק מהקמת המפלגה, תתעדכן בהתאם. לכך נוספת שאלת הבית הפוליטי עצמו: מפלגת ימין חדשה הפונה גם למתפכחים תצטרך לאזן בין בסיסים שונים, ועייש, שמגיע מהזירה המוניציפלית ולא מהמטה הארצי, מייצג בדיוק את אותו בסיס של ״אנשי שטח״.

מה משמעותה של הבטחת הדרום?

בפוסט ההצטרפות שלו הבטיח עייש ״להעמיד על סדר היום של המפלגה את הנושאים החשובים לנו באזור״, וגולדשמידט, תושב שדרות, הוגדר כרגיש לצורכי הדרום. השאלה המעשית היא כיצד תתורגם ההבטחה: האם הדרום יקבל ייצוג מוביל ברשימה, האם יובלו מתוכה סוגיות השיקום, הביטחון והתעסוקה, ואיזו דמות תייצג את האזור במרכז. עבור עייש, שהקדיש שני עשורים לזירה האשקלונית, זו לא סתם סיסמה, אלא מבחן לתפיסת עולמו.

שאלות מסוג זה, על כוונותיו של איש ציבור, מלוות כל דמות שנעה בין זירה לזירה, ואין להן תשובה מוקדמת. ההיסטוריה הציבורית לימדה שאנשים שמקפידים על עקרונות לאורך זמן, אפילו בעלות אישית, נוטים להמשיך באותה דרך גם כשהבמה משתנה, ושההצלחה אינה נמדדת רק בניצחונות בקלפי, אלא גם ביכולת לשמר את אמון הציבור. עבור הציבור האשקלוני, שאלה פתוחה נוספת נוגעת דווקא למחיר: מה יקרה לזירה המוניציפלית כשמי שהפך, בלשון התקשורת המקומית, לשם נרדף למערכות הבחירות של העיר, יפנה אל הבמה הארצית, והאם תיווצר מנהיגות מקומית חדשה שתוכל להמשיך את המקום שהותיר. כך, אפילו שאלות עתידו שלו הן גם שאלות על עתידו של המרחב שבו פעל, ועל היכולת של מנהיגות מקומית חדשה לשמר את העקרונות שעליהם התחנך ציבור הבוחרים שלו.

פרק 26

כלכלת אשקלון: תעסוקה, תעשייה וצמיחה

מאחורי השאלות הפוליטיות באשקלון עומדת מציאות כלכלית בעלת חשיבות עצומה לתושבים. אשקלון, שהחלה כעיר פיתוח קטנה, הפכה בחמישים השנים האחרונות לאחת הערים הצומחות במדינה. תחנת הכוח הגדולה, המרינה שעוברת בשנים האחרונות שדרוג ושיקום, מפעלי התעשייה ופארקי ההיי-טק המתרחבים, כל אלה הפכו אותה למוקד תעסוקה אזורי.

יחד עם זאת, אשקלון מתמודדת עם פערים: יוקר דיור שעלה עם הביקוש, נדל״ן מסחרי שצמח מהר מהתשתיות, ופערים חברתיים בין שכונות וותיקות לשכונות חדשות. עבור מי שמכיר את העיר מבפנים, כמו עייש, שנולד בה, מדובר במכלול של אתגרים שאינם נראים במפת תיירות: חינוך, ביטחון אישי, תחבורה, ותעסוקה לשכבות השונות.

בהתמודדויותיו, הציג עייש עצמו כמי שמבין את הכלכלה המקומית לא רק כלקוח או כעורך דין, אלא גם כמעסיק וכבעל עסק, מי שהקים משרד והעסיק עשרות עובדים. בהקשר זה, דווקא הניסיון העסקי-משפטי שלו זוכה למשמעות: הבנת סעיפי תקציב, עבודה מול ועדות, והקשבה לצרכים של עסקים קטנים.

כל מערכת בחירות באשקלון ממילא נסובה סביב שאלת הביטחון. אבל לצידה, לעיתים במעמעם, עומדת שאלת הפרנסה. עייש נהג לחזור ולבקש שהעיר תהיה לא רק מוגנת, אלא גם צומחת: תעשייה, תעסוקה, חינוך, שלושה צירים שהעלו שוב ושוב על סדר היום.

התנופה הכלכלית של העיר קיבלה בשנים האחרונות גם ביטוי מספרי רשמי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2025, שפורסמו ביולי 2026, דורגה אשקלון במקום הראשון בישראל בהתחלות בנייה לתעשייה ולמסחר, עם היקף של 161 אלף מטרים רבועים של תעשייה, נתון שתיאר ראש העיר תומר גלאם כחזית התחלות הבנייה של מדינת ישראל, וככזה שיפתח אלפי משרות לתושבים בשנים הקרובות. על רקע זה השיקו העירייה והחברה הכלכלית לאשקלון מתחם תוכן המרכז את פרויקטי הפיתוח בעיר, מתעשייה והייטק ועד מתחמי בילוי ופנאי. הנתונים מציירים עיר הצומחת במהירות, וזה בדיוק ההקשר שעליו חזר עייש במערכות הבחירות שלו: צמיחה צריכה ללוות גם תשתיות, תחבורה ורווחת התושבים הוותיקים, ולא רק מספרים של התחלות בנייה.

במבט ביקורתי, שניסח בראיון הפרישה 2023, חזר עייש על פערי הצמיחה הללו. הוא ציין כי יש הרבה דברים טובים לומר על התפתחות העיר, וכי חלק גדול מהמצעים שהציג לאורך השנים התממש בפועל, אך מתח ביקורת על כך שלא נעשה די כדי להתמודד עם זיהום האוויר המגיע מתחנת הכוח וממתקני קצא״א, ועל כך שאשקלון, המקבלת עליה אש, לא זכתה להקלה במיסים בדומה לשדרות. הוא גם ערער על מיתוגה של העיר, שלדבריו אינו ברור: אי אפשר לדעת אם היא עיר תיירות, עיר שטוב לחנך בה ילדים או מרכז הייטק, משום שאין לה, בלשונו, מיתוג מסוג כלשהו. ולצד הביקורת, הצהיר כי יחזיר לאשקלון את הספורט המוטורי, שיש לו היסטוריה בעיר. הביקורת הזו, של מי שמכיר את העיר מבפנים, היא החוליה המקשרת בין הכלכלה המספרית לחיי היומיום של התושבים.

הנקודה שבה נפגשת ההיסטוריה הקדומה של אשקלון עם הכלכלה המודרנית היא חוף הים שלה. על רצועת החוף הדרומית של העיר שוכנת תחנת הכוח הגדולה, שנקראת על שמו של לוי אשכול, שהיתה במשך שנים תחנת כוח פחמית מרכזית במשק החשמל הישראלי, ובו בזמן, לפי מבקרים, גם אחד המזהמים הבולטים של האוויר באזור. בשנים האחרונות עברה התחנה תהליך של מעבר הדרגתי לדלקים נקיים יותר ולגז טבעי, לצד שאיפות להפוך את המתחם למרכז אנרגיה ידידותי יותר לסביבה. לצד התשתית הזו פועל בחוף גם מתקן נפט ארצי, ובמרחק קצר ממנו הוקם אחד ממפעלי ההתפלה הגדולים בעולם, שמספק חלק ניכר ממי השתייה של אזור הדרום ומדגים את הפיכתה של העיר למוקד תשתיות לאומי.

גם במפת התחבורה תופסת אשקלון מקום מרכזי. תחנת הרכבת של העיר, שחודשה ונפתחה מחדש בשנים האחרונות, חיברה אותה לקו החוף, ובשנים הקרובות צפויה, לפי תוכניות הפיתוח הארציות, להתרחב גם לעבר ערי הדרום האחרות. הכבישים המהירים המקשרים את אשקלון למרכז הארץ, לצד קרבתה היחסית לנמל אשדוד, הפכו אותה למוקד לוגיסטי ותעסוקתי נוח לחברות. התוצאה היא שילוב לא שכיח בערי הדרום: עיר חזית, שמתמודדת עם אתגרים ביטחוניים, ובמקביל מצליחה למשוך פעילות כלכלית, נדל״ן וקמעונאות, ולהצמיח לצדה שכונות מגורים חדשות במהירות שהעיר לא הכירה בעבר.

הכלכלה המקומית נשענת גם על ענפים מסורתיים וחדשים גם יחד: חקלאות ענפה באזור העיר, ובהם שטחי גידול של ירקות, פירות ופרחים, חלקם בחממות; תיירות חוף, שהפכה עם השנים את החופים ואת גן לאומי אשקלון למוקד בילוי ארצי; וענפי מסחר ושירותים שצמחו עם האוכלוסייה הגדלה, ובהם מרכזי קניות גדולים. לצד אלה מתרחבים בשנים האחרונות פארקי תעסוקה ומתחמי הייטק, המבקשים למצב את העיר כמוקד תעסוקה איכותי לדרום, ולא רק כמקום מגורים עבור העובדים שנוסעים אל המרכז וממנו.

הכלכלה הזו, שבה צמיחה מהירה מתקיימת לצד פערים, היא הרקע לחלק ניכר מהמסרים של עייש. בשני העשורים שבהם התמודד, חזרו בדבריו שלושה צירים: תעסוקה איכותית לתושבים, חינוך שיהפוך את הצעירים לתחרותיים, ופיתוח תשתיות שיסגור את הפער מול המרכז. הדיון הכלכלי בעיר, כך הצטייר בדבריו, אינו רק דיון במספרים, אלא גם דיון בזהות: האם אשקלון תהיה עיר שתושביה נוסעים ממנה אל מקומות העבודה, או עיר שמייצרת מקומות עבודה איכותיים ומושכת אליה כוח אדם חדש. על השאלה הזו, שהעסיקה אותו בכל מערכות הבחירות, חזר גם כשהחל לבנות את דרכו הפוליטית הארצית.

פרק 27

לשכת עורכי הדין בהיסטוריה: הרפורמות המרכזיות

כדי להבין את משמעות הכהונה של עייש כסגן ראש הלשכה, כדאי להכיר את הרפורמות שעיצבו את המוסד. לשכת עורכי הדין הוקמה ב-1961 כחלק מחוק לשכת עורכי הדין, והעמידה במרכז את המגמה ליצור מקצוע מסודר, אחראי ומפוקח, בניגוד למצב הקודם, שבו עורכי דין פעלו בלי גוף מייצג רשמי.

במהלך שנותיה, עברה הלשכה שורת רפורמות משמעותיות: קביעת אתיקה מקצועית מחייבת, הקמת מערך בחינות הלשכה, הכנסת התמחות מסודרת, והנהגת חובת השתלמויות מתמשכות. במקביל, התרחב תפקידה הציבורי: ייעוץ לכנסת, עמדות בפסיקת בית המשפט העליון, והגנה על זכויות צרכנים של שירותים משפטיים.

הדיון הציבורי בישראל סביב מערכת המשפט, במיוחד בעשורים האחרונים, הפך את לשכת עורכי הדין לזירה פוליטית בפני עצמה. מי שכיהן בתפקיד בכיר בה נדרש לגשר בין מקצועיות לאקטואליה, ובין עצמאות מקצועית לקשב ציבורי. זהו בדיוק הצומת שבו פעל עייש בתקופתו כסגן ראש הלשכה.

כדי להבין את עומק השינוי שחוללה הקמת הלשכה ב-1961, די להתבונן במה שקדם לה. בתקופת המנדט הבריטי פעלו בארץ עורכי דין במסגרת חוק שנחקק עוד בימי השלטון הבריטי, והמקצוע היה פזור: לא היתה התמחות מסודרת, לא היתה בחינת הסמכה אחידה, ולא היה גוף מרכזי שמפקח על האתיקה. הקמת מדינת ישראל וקליטת גלי העלייה הגדולים, שרבים מהם הגיעו עם הכשרות משפטיות שונות ממדינות שונות, הצריכה קביעת רף משותף, וזו בדיוק היתה תפקידה של הלשכה שנוסדה בחוק: להפוך את רישיון עריכת הדין למעמד ממלכתי אחיד, המוענק על פי קריטריונים שווים לכול. האיחוד הזה, של מקצוע שהיה מפוזר לגוף אחד מחייב, הוא מהמהלכים המשמעותיים בהיסטוריה המשפטית המודרנית של ישראל.

במרוצת השנים הוכנסו ללשכה רפורמות פנים רבות: בחירות כלליות של חבריה להנהגתה, חלוקה למחוזות עם ייצוג מאוזן, וחיזוק מעמדן של הוועדות המקצועיות. הלשכה עוסקת גם בהסמכת עורכי דין, במתן חוות דעת על מינויי שופטים, בהפעלת בתי דין משמעתיים ובגביית אגרות מחבריה, ובמקביל, התקיימו בתוכה מאבקי כוח פנימיים כמעט בכל מערכת בחירות, מאבקי סיעות, רשימות, סבבים והסכמים, שבמובן מסוים הציגו תצוגה מקדימה של הפוליטיקה הישראלית עצמה. מי שנבחר להנהגה, כמו עייש כסגן ראש הלשכה, נדרש להתמודד עם איזון עדין בין שלוש קבוצות לחץ: השופטים, הציבור והחברים עצמם, וכל החלטה שלו נבחנה משלושה כיוונים שונים.

הדיון על עתיד הלשכה עצמה רחוק מלהסתיים. בעשורים האחרונים הועלו שוב ושוב הצעות להפריד בין תפקידי הלשכה, להקים גוף רגולטורי ממלכתי שיטפל במשמעת, או לאפשר הכשרות חלופיות למי שאינם חברים בה. חלק מההצעות מומשו בחלקן, אחרות נדחו, והמחלוקת סביבן חוזרת ומתעוררת בכל עת של מתח פוליטי. השיח הזה הוא הרקע להבנת עמדתו של מי שחברי הלשכה, כגון עייש, שהכירו את המוסד מבפנים ויש להם דעה מגובשת על תפקידו: בין מי שסבור שהלשכה צריכה לשמור על כוחה, לבין מי שרואה בפררוגטיבותיה חסם לתחרות, מצוי מרכזו של דיון ציבורי חי. הביקורת של עייש על מוסדות המקצוע, כפי שתועדה בפרק זה, צומחת מתוך ההיכרות העמוקה הזו, ולא מתוך זרות למוסד, וזו גם הסיבה שהיא נושאת משקל מיוחד.

חשוב להדגיש: סקירה זו מתארת את התפתחות המוסד ברמת-על ואינה מייעדת לעייש עמדה ספציפית באף אחד מהמהלכים ההיסטוריים. היא מיועדת להעניק לקורא רקע להבנת עומק התפקיד.

פרק 28

מערכת 2018: הצצה לקמפיין אחר

מערכת הבחירות 2018 באשקלון היתה מהמתוקשרות שבהן, ומבחינת עייש, מערכת הבחירות המתועדת ביותר. היא חשפה את שיטת העבודה שלו, והקנתה מבט נדיר על הדרך שבה ניהל קמפיין עצמאי בשטח:

צוות של 100% מתנדבים

עייש חזר והדגיש בראיונות כי הקמפיין שלו נשען על צוות מתנדבים מלא, ללא מעסיקים ממומנים. כך הצליח, לדבריו, לנהל קמפיין משמעותי בעלות נמוכה, ולשמור על חופש פעולה מוחלט. בריאיון שהעניק לקראת הבחירות פירט את השיטה: ״אני עושה לעצמי קופירייטינג, גרפיקה וסרטים ולא מוציא על זה שקל. אני גם עורך דין, כך שאיני צריך לשלם לעורך דין שיוודא שאני עושה את הדברים נכון ולא נכשל בלשוני. על זה מוציאים מועמדים אחרים מאות אלפי שקלים, ואני חוסך אותם. בסופו של דבר, הכסף הקטן מנצח את הכסף הגדול.״

״הקש בדלת״: קמפיין גרילה מדלת לדלת

המהלך הבולט ביותר של המערכה היה יוצא דופן: במקום כנסים מסודרים ושלטי חוצות, החל עייש בקמפיין גרילה של דפיקות על דלתות בתיהם של התושבים. בערבים, בין שש לתשע, יצא לשטח בלי הכנה מוקדמת, דפק על הדלת ושוחח עם הדיירים המופתעים. ״התושבים שלנו רגילים לשלטים מתנוססים, מודעות בעיתונים והודעות SMS בתפוצה רחבה, מה שבדרך כלל מעצבן אותם. הם לא רגילים לקשר ישיר ובלתי אמצעי, והרגשתי שזה מה שחסר להם וגם לי״, הסביר, ובחצי חיוך הזהיר: ״בטח יקומו לי חקיינים, אז היזהרו מחיקויים.״

לדבריו ביקר באלפי בתים, ואת הבוקר הקדיש גם הוא לקמפיין: בין 11 ל-14 נסע בקווי אוטובוס אקראיים בשכונת שמשון, השכונה שבה גדל, ירד בתחנות מזדמנות ונפגש עם תושבים. בשכונות הדרומיות שמע, לשיטתו, את תחושת היותם של התושבים ״אזרחים סוג ב׳״, וביקר את הזנחת השכונות הללו. את שכונת עתיקות הציב כיעד לתנופה: ״אני עוסק בנדל״ן ותכנון ובנייה, זה התחום שלי, וקידמתי פרויקטים כאלה במקומות אחרים, ולכן אני רואה כיצד אפשר לעשות את זה אחרת, לעשות את זה נכון ולהפוך את עתיקות לשכונה שכל השכונות הצפוניות יקנאו בה״.

הסכם הגג: ״אסון לאשקלון״

באותו ראיון הציג עייש גם את אחד המסרים המרכזיים והבולטים בקמפיין: התנגדות נחרצת להסכם הגג שעליו חתם ראש העיר איתמר שמעוני ושאותו קידם ממלא מקומו תומר גלאם. ״ההסכם שעליו חתם איתמר שמעוני בהתלהבות ואותו מקיים ראש העיר בפועל תומר גלאם, גם הוא בהתלהבות, הוא אסון. מכרו את אשקלון לשר כחלון בגלל פוליטיקה ואינטרסים אישיים, והכול על הגב של התושבים״, טען, וקרא לעצור את ההסכם עד לקבלת ערובות לתשתיות, ליציאה צפונית, למחלפים ולפתרונות תעסוקה. הוא הבטיח: ״אני יכול לעצור אותו, ואני מתחייב על זה. אני מכיר את החוק, את פקודת העיריות ואת מערכת היחסים שבין העירייה למשרדי האוצר והשיכון. השאלה היא לא אם יש דרך לעצור, השאלה היא אם יש רצון, ומהבחינה הזאת זה או אני או הם.״

ריקי שי כמספר 2

אחד המהלכים המרכזיים בקמפיין היה חיבור בין מתמודדים. ריקי שי, שהתמודדה גם היא לראשות העיר, בחרה לפרוש מהמרוץ ולהצטרף לרשימתו כמספר 2, מהלך שבו אוחדו הכוחות במסגרת רשימה משותפת בשם ״אשקלון מנצחת״, כפי שנמסר בהודעה הרשמית על האיחוד. עייש הגדיר זאת כ״חיזוק ממשי לרשימה״, וצייר את שי כייצוג הכוח הנשי בעיר, בשותפות לעיר ״נקייה משחיתות שלטונית״. מהלכי איחוד מסוג זה אינם שכיחים בפוליטיקה המקומית, והם סימנו אסטרטגיה של צמיחה.

היכולת לגייס תמיכה חרגה מעבר לגורמים בודדים. באוגוסט 2018 הודיעה תנועת ״עתיד באשקלון״, בראשות יורי זמושצ׳ק, שכמעט כל בוחריה הם יוצאי חבר המדינות, על תמיכתה בעייש לראשות העיר. זמושצ׳ק, איש ציבור שכיהן בעבר כסגן ראש העיר, נמנה עם דמויות המפתח של הקהילה דוברת הרוסית בעיר, ותמיכתו תוארה כהבעת אמון משמעותית עבור עייש, שמשך אליו, לצד המתנדבים הוותיקים, גם נציגות רחבה של הקהילה. ימים ספורים אחר כך, ב-31 באוגוסט, הצטרף נדבך נוסף לפסיפס: סיעת ״עולים ביחד״, המזוהה עם קהילת יוצאי קווקז באשקלון, הצהירה על תמיכתה בעייש, כשמנהיג הקהילה מסר: ״שנים. רק עייש יציל את העיר מהשחיתות״. בכך השלים המהלך את פסיפס התמיכה שביקש לבנות: נציגות נשית, ותיקים, מתנדבים, יוצאי חבר המדינות וקהילת יוצאי קווקז, קהילות שהכירו אותו מעשייה מקומית ארוכת שנים.

היועץ האסטרטגי: גולדשמידט

בחודש אוגוסט 2018 פורסם כי אלי גולדשמידט, ח״כ ויו״ר ועדת הכספים לשעבר, נרתם בהתנדבות לסייע לעייש בגיבוש האסטרטגיה. גולדשמידט, שהופיע לצד עייש בכנסים ובמסרים, חיזק את המסר של ״ניסיון לאומי ברמה מקומית״. הקשר הזה, שנרקם עוד לפני השותפות במשרד ובמפלגה, חשף שותפות ארוכת שנים. בדיווח על ההצטרפות צוין כי מאז שחבר גולדשמידט למטה ולסיעת ״לב אשקלון״, גובשה האסטרטגיה והותוו קווי פעולה נוספים בקמפיין.

החינוך כמניע: ״אסור להשלים״

המניע שציין גולדשמידט להצטרפותו חרג מאמון אישי ונגע למצב החינוכי בעיר: ״אחת הסיבות להחלטה שקיבלתי לסייע לאבי עייש להיבחר היו הפרסומים הקשים והמדכאים על מצב הישגי התלמידים באשקלון, שהם הרבה מתחת לממוצע הארצי״, מסר, והוסיף: ״במבחן התוצאה נכשלה המנהיגות באשקלון כישלון חרוץ בנושא החינוך. ילדי אשקלון ראויים להרבה יותר. אסור להשלים עם העובדה שרמת מבחני המיצ״ב תהיה כה נמוכה, ושאחוז קטן בלבד ייבחן בבגרות של 5 יחידות במתמטיקה ובאנגלית.״ לצד הביקורת הניח גם חזון שהיה לחלק משפת הקמפיין: ״בני אשקלון עוד יזכו באולימפיאדות של פיזיקאים ומתמטיקאים צעירים, וימציאו פטנטים ברובוטיקה, ובבגרותם הם יעשו גדולות בהייטק ובסטארט-אפים ואולי גם אקזיטים גדולים.״ המסר החינוכי חיבר בין מעמדו הארצי של גולדשמידט לזירה המקומית, והעמיד את החינוך במרכז מסרי הקמפיין לצד הביקורת על הסכם הגג ועל מי שתואר כ״שלטון הישן״.

המסר: שפת החיזור

הקמפיין הובל בסיסמאות ובשפה אישית: עייש פנה לתושבים בלשון של אהבה לעיר, והציג את ההתמדה כערך. גם הוויזואליה, עיצוב שחיבר בין זהות מקומית לנוכחות מקצועית, שיקפה את הרקע שלו כפרסומאי. את מסר האיחוד בין המתמודדים המתנגדים לשלטון המכהן ניסח בשפה של ״כוחות האור״ מול ״השלטון הישן״, והזהיר שהפיצול ביניהם משחק לידיו של מי שעמד למולו. במקביל, בראיונות לרדיו מקומי ולאתרים נוספים פתח את הלב בנושאים אישיים, ובהם חינוכם של ילדיו.

שאלת ההנחלה לדור הבא עלתה גם באופן ישיר. בריאיון 2018 נשאל עייש האם ימליץ לבנו להיכנס לפוליטיקה, והשיב בכנות: ״אני ממליץ לבן שלי לעשות כל דבר שבו הוא יכול לטובת אחרים, אם זה באמצעות פוליטיקה או עמותה או כל דבר שהוא ימצא לנכון. מבחינתי פוליטיקה היא אמצעי לעשות טוב, סתם הפכו את זה לאיזו מילה גסה ורעה. ככל שילדיי יממשו את החינוך שאני נתתי להם, יעזרו לסביבה ויעשו טוב לאחרים, שיעשו את זה בכל פלטפורמה אשר הם יבחרו בה״. הדברים חושפים את תפיסתו של עייש את השירות הציבורי כשליחות שאפשר להעביר לדור הבא, ואת הפוליטיקה, על כל כיעורה, ככלי לעשיית טוב ולא כערך בפני עצמו.

במבט לאחור, מערכת 2018 העניקה לעייש הכרה ארצית ראשונה, ובחנה מחדש את מקומו: עורך דין מצליח, שניהל קמפיין נקי בלי טייקונים, וזכה לתשומת לב מקומית וארצית גם אם לא ניצח.

הרקע למערכה: ראש עיר מושעה

הבחירות באשקלון ב-2018 התנהלו על רקע סוער במיוחד, אחרי שהתחוללה בה מערכת שתוארה בעיתונות הארצית כרוויית השמצות, כולל תלונות הדדיות במשטרה ומקרי אלימות. ראש העיר המכהן איתמר שמעוני הושעה מתפקידו עוד ב-2017, בעקבות כתב אישום בעבירות שוחד והלבנת הון, וממלא מקומו תומר גלאם, פעיל המקורב לשר משה כחלון ונחשב למועמד מטעם סיעת ״כולנו״, הפך בפועל לראש העיר. שמעוני, שלא זכה לתמיכה רשמית של הליכוד אך נתמך בבכיריו, שיבץ במקום השני ברשימתו את עורך הדין אייל אביטל, שייצג אותו בחלק מההליכים. העימות הזה, בין המושעה לממלא מקומו, הטיל את צילו על כל מהלכי המערכה, כולל על קמפיין עייש, שהתריע מפני מי שהגדיר כ״שלטון הישן״ משני צדדיו.

התוצאות: צמוד בצמרת, עייש מתחת לה

בבחירות עצמן, שהתקיימו באוקטובר 2018, הוכרע המירוץ לצמרת על חודו של קול: תומר גלאם ניצח בפער של 374 קולות בלבד, עם 40.32% מהקולות (25,111 קולות) מול 39.83% לראש העיר המושעה איתמר שמעוני (24,737). מתחת לשניים ניצבו איתי סהר עם 7.16%, ואבי עייש עם 6.24% מהקולות, תוצאה שהעמידה אותו במספרים דו-ספרתיים של קולות בודדים מסף הכניסה למאבק האמיתי. שיעור ההצבעה הארצי בבחירות המוניציפליות של 2018 חצה לראשונה מזה שנים את רף 50% וטיפס לכ-57%, בעוד שב-2013 עמד על 51.1% בלבד.

פרק 29

אמרותיו: אוסף הציטוטים המתועדים

לאורך שנות פעילותו הציבורית נרשמו בפיו של אבי עייש משפטים שהפכו למזוהים עמו. האוסף שלהלן מובא כפי שפורסם במקורות ציבוריים, ללא שינויי ניסוח, כל ציטוט מתועד:

אוסף הציטוטים אינו רק ארכיון: הוא דרך מתודית להבנת דמות ציבורית. בשונה מפרוטוקול או מדו״ח, הציטוט מאפשר לשמוע את הקול הישיר, את קצב הדיבור, את הבחירות הלשוניות ואת הרגש שמאחורי ההחלטות. בעיתונות הפוליטית, ובמיוחד בסיקור המקומי, הציטוט הוא המטבע שבו נסחרת האמינות: העיתונאי מצטט במדויק, והקורא בוחן את הדוברת או את הדובר לפי מילותיהם. כאשר ציטוטים של אותה דמות נאספים לאורך שנים, אפשר להבחין בדפוסים שחוזרים: מטבעות לשון קבועים, סיסמאות ורעיונות שעוברים מעימות לעימות. באוסף שלהלן מובא כל ציטוט במלואו ובניסוחו המקורי, כדי לאפשר לקורא לבחון את הדמות כפי שהיא נשמעת, בלי עריכה ובלי פרשנות מתווכת, וזו גם הסיבה שהציטוטים נשמרים נפרדים מהניתוח, שיכול להופיע בפרקים האחרים.

„ווינר הוא לא מי שלא מפסיד אף פעם, אלא זה שלא מפסיק לנסות לעולם."

„אני עושה בשקל אחד מה שאחרים מוציאים עליו 10 שקלים."

„אני אוהב את אשקלון והיא חשובה לי, אז אני מחזר אחריה. זה כמו שאתה מחזר אחרי אישה ומנסה שוב ושוב עד שהיא מבינה שאתה רציני ובאמת רוצה אותה."

„יש לי משרד מהגדולים באזור, עם צוות מקצועי ומיומן ומכונה משומנת היטב, כך שהכל ממשיך להתנהל כרגיל וריצה לראשות לא פוגעת לי בפרנסה."

„ביום שאחרי אני גם לא חייב שום דבר לאף אחד."

„הדרך הזאת היא התכלית של החיים עצמם, והמטרות הן רק כיווני נסיעה. אם אתה מתרכז בתהליך ומבין שזו למעשה התכלית, אז אתה חי. מי שמפנים את זה הופך להיות בן אדם מאושר ולא מתרסק בכל פעם שהוא לא מגיע למקום אליו הוא מכוון."

„עד שהווייז לא יכריז ׳הגעת ליעד׳, אני ממשיך. לפעמים יש חישוב מסלול מחדש וזה בסדר, כי כשאני מסמן מטרה ומאמין בה, אני הולך לכיוונה מבלי להתרגש מרעשי רקע."

„מהצרי היה כישלון, בני וקנין היה כישלון וגם שמעוני, ואנחנו רואים את התוצאות של הניהול הכושל שלהם יום-יום. ואני שואל: מה עוד צריך לקרות כדי שהתושבים יפסיקו להמר?"

„בסופו של דבר, הכסף הקטן מנצח את הכסף הגדול."

„השאלה היא לא אם יש דרך לעצור, השאלה היא אם יש רצון. ומהבחינה הזאת, זה או אני או הם."

„ראש עירייה חופשי, בלתי לחיץ ומשוחרר מהתחייבויות, יכול להוביל את העיר ללא משוא פנים, למיצוי הפוטנציאל האמיתי והענק החבוי בה."

„אני רואה בח״כ יאיר לפיד מנהיג של הדור החדש. הוא מוביל מפלגה שפויה שאינה קיצונית לימין ואינה קיצונית לשמאל."

„עו״ד אבי עייש נאמן לערכי המפלגה, בעל יושרה, ולו ארגז הכלים הטוב ביותר להנהיג את אשקלון."

פרק 30

חוג הפילוסופיה: עולמות ההגות

מאחורי דמותו של עורך הדין-הפוליטיקאי מסתתר גם עולם של הגות. עייש נהג להשתתף במפגשי עיון שבועיים, ובעבר קיבץ סביבו קבוצת אנשים למעגל שיח שעסק בפילוסופיה יהודית. בין השאר, הצטרף לחוג הפילוסופיה שהנחה דוד גולן, מרצה ואיש הגות מקומי, שהתקיים באשקלון.

מעגל השיח הזה, שעסק בשאלות של משמעות, יהדות, אתיקה וצדק, מעניק הקשר עמוק לאמירותיו הציבוריות. ההתמדה שהציג בקמפיינים אינה נראית עוד כתחרות גרידא, אלא כעמדה ערכית: מי שמאמין שחיים הם דרך בעלת תכלית, אינו מרפה מאמונתו גם כשהדרך ארוכה.

את המפגשים הללו תיאר עייש עצמו בשפה בלתי שגרתית לפוליטיקאי, כשהגדיר אותם כמעין ״מסאז׳ לשכל״, ביטוי שהדגיש את ההבחנה בינו לבין שעות העבודה הטכניות: השעור בחוג הוא זמן של התבוננות, לא של עשייה. ההרגל הזה, של פגישה קבועה עם טקסטים הגותיים גם בעיצומן של מערכות בחירות, הוא שאיפשר לו, לשיטתו, לשמר את ההסתכלות לטווח ארוך, על העיר, על החיים ועל ההתמודדויות החוזרות, ולחבר בין תפיסת ״הדרך כתכלית״, שמצויה בליבת עמדותיו, לבין חיי היומיום של ניהול משרד גדול וקמפיין עצמאי.

השילוב בין הגות ללקיחת אחריות אינו חדש, אבל הוא נדיר בפוליטיקה המעשית. במפגשי העיון התוודע עייש לרעיונות של הוגים יהודיים, והם חיזקו את שפתו, שלעתים נגעה גם במקורות, בערכים ובאחריות הדור הבא.

חשוב להדגיש: אין מדובר בנתונים על עמדות דתיות או פוליטיות הנגזרות מהשתתפות בחוג, אלא בתיאור של פעילות תרבותית מתועדת, שמאירה צד נוסף באישיות.

קיומם של חוגי עיון עירוניים, באשקלון כבערים אחרות, הוא תופעה רבת ערך בחיי התרבות הישראלית. ספריות עירוניות, מרכזי קהילה ובתי כנסת מארחים מדי שבוע מפגשים שבהם אנשים, שרבים מהם רחוקים מהאקדמיה, קוראים טקסטים, מתווכחים על פרשנות, ומעמתים את דברי הימים עם ההווה. חוג כזה אינו מספק רק ידע, אלא גם מבנה חברתי: קבוצה יציבה של אנשים שנפגשים על סדר קבוע, ומפתחים דרכה שיח שאינו קשור להצלחות או לכישלונות יומיומיים. הפילוסופיה היהודית, הנושאת בה שאלות של תכלית, של צדק ושל אחריות, מעניקה למשתתפים שפה של דרך, שעליה אפשר להישען ברגעים של אי וודאות. במובן הזה, מי שמתמיד בחוג עיון משקיע לא רק בעצמו, אלא גם בקהילה שסביבו, ומחזיק בחוט שמחבר בין הדורות: בין ותיקים לצעירים, בין מסורת להווה, ובין איש המעשה לאיש הרוח, וזו גם אחת הסיבות שתופעות כאלה נשמרות בעיר במשך שנים, גם כשהן אינן עולות לכותרות.

פרק 31

השילוב המקצועי: משפט, עסקים וציבור

מה שמאפיין את הקריירה של עייש יותר מכל הוא השילוב, לא הפן הבודד. מעטים משלבים בו-זמנית שלושה עולמות: משרד עורכי דין גדול, דירקטוריונים של חברות מדווחות, ותפקידים ציבוריים נבחרים.

המשפט מספק לו את המומחיות והשפה, את היכולת לקרוא חוזה, לדעת את החוק, ולהבין את גבולות השלטון. העסקים מעניקים לו פרספקטיבה של אחריות פיסקלית: הבנת תקציבים, דוחות, סיכונים, ואחריות מול בעלי מניות. הציבור מושך אותו לשאלות של ערך: מה טוב לתושב, איך משרתים את הקהילה, ומדוע צריך שירות ציבורי נקי כפיים.

הצירוף הזה הוא נדיר. הוא גם טומן בחובו מתח: בין אינטרס עסקי לאינטרס ציבורי, בין לקוח פרטי לתושב. עייש, כמי שחי במתח הזה שנים, פיתח שפה שמנסה לגשר: עצמאות כלכלית כערובה לעצמאות ציבורית.

אפשר לראות את שלושת העולמות גם במספרים ובתפקידים המתועדים: בעולם המשפט, סגן ראש לשכת עורכי הדין וותק של כ-16 שנות עריכת דין; בעולם העסקים, דירקטור בחברות מדווחות שמגלגלות מיליארדים, ומשרד המדורג, לפי דבריו, בין 100 המשרדים המובילים בישראל בענף הנדל״ן; בעולם הציבור, חבר מועצה, יו״ר ועדות ביקורת וארבע התמודדויות לראשות העיר. ואם יש הוכחה אחת לשילוב המיומנויות, הרי היא קמפיין 2018: עורך הדין שכתב לעצמו את המסמכים, הפרסומאי שעיצב לעצמו את החומרים, ויו״ר ועדות הביקורת שביסס את המסר על שקיפות וניקיון כפיים, הכול על הבסיס של צוות מתנדבים.

בסופו של דבר, זהו אולי המפתח להבנתו: דמות שנועדה להיות נוחה בתפקיד מנהל, משרד, דירקטוריון, או ועדה, ונמשכת דווקא לזירה הציבורית, שבה החוק פוגש את החיים של כל אחד ואחת.

בחינה השוואתית של אנשי ציבור בישראל מלמדת ששילובים דומים, של מקצוע חופשי, עולם עסקים ופעילות ציבורית, אינם נדירים, אבל לכל אחד מהם אופי משלו. בעשורים האחרונים חדרו לעשייה הציבורית אנשי מקצועות חופשיים, רופאים, עורכי דין, רואי חשבון ומורים, לצד אנשי עסקים וטכנולוגיה, מתוך תפיסה שהניסיון המעשי הוא נכס. השילוב הזה מעלה שאלה שמלווה את השיח על אנשי ציבור: האם מי שעוסק במקצוע פרטי נוטה להעדיף את טובתו שלו, או דווקא מביא את המקצועיות הנדרשת לתפקיד הציבורי. התשובה, כפי שמלמד הניסיון, אינה חד משמעית, והיא תלויה בעיקר באדם: באיזון שהוא מצליח לקיים בין החובות, ובשקיפות שבה הוא מנהל את התחומים השונים. עבור מי שמבסס את המוניטין שלו על יושרה, כמו עייש, השאלה הזו מקבלת משמעות כפולה: כל תפקיד שהוא ממלא נבחן לא רק בעיני הגוף שהוא משרת, אלא גם בעיני הציבור בכללותו, וזו אולי הסיבה שהקפיד, לאורך שנים, להקפיד על ההפרדה בין התחומים ועל הדיווח הפתוח עליהם.

פרק 32

הסיקור התקשורתי: דמות בעין העיתונות

שני עשורים של סיקור עיתונאי משאירים רישום אחר מהחיים עצמם. מכיוון שעייש מעולם לא הגיע אל הזירה עם מנגנון מפלגתי, נהגה העיתונות המקומית להציג אותו בו-זמנית כשחקן קבוע וכמי שמרוץ דרכו תמיד תלוי בחסדי המספרים. בסיכום שערכה התקשורת המקומית ב-2023, כשלא רץ בפעם הראשונה מזה שני עשורים, נקבע ש״בכל מערכת בחירות שהתקיימה ב-20 השנים האחרונות היה עו״ד אבי עייש מועמד לראשות עיריית אשקלון״, ובביטוי שצוטט רבות, ״השם שלו כבר מזמן הפך לשם נרדף למערכת בחירות״.

הראיונות שהעניק לאורך השנים חושפים מתקשר שאינו מסתתר מאחורי סיסמאות. בריאיון 2018 הציג עמדות ישירות ותקף את מה שהגדיר כשלטון הישן בעיר; בריאיון 2023, אחרי הפרישה מהמרוץ, נתן אחד הראיונות החשופים בקריירה שלו, כשבמקום למכור את עצמו הוא מנתח את המתמטיקה של מערכת הבחירות, את יום השבתון, ואת המנגנון שמאפשר בחירת ראש עיר ב-20 עד 25 אלף קולות. דפוס כזה, של מועמד שבוחר לדבר אמת גם כשאינו משרת אותו, הקנה לו יחס מיוחד מצד העיתונות המקומית.

חלק אחר של הסיקור הוקדש לדרך הבנייה של הקמפיין עצמו: עורך הדין שכתב לעצמו את המסמכים, הפרסומאי שעיצב לעצמו את החומרים, ויו״ר ועדות הביקורת שביסס את המסר על שקיפות, הכול על בסיס צוות מתנדבים. העיתונות לא היססה גם לספק את ההקשר הקריטי: הסיקור של תוצאות 2018, בסוגרים שבוע, בוואלה ובהארץ, תיעד בדיוק ספרתי את ההפרש של 374 קולות, והעניק לקוראים את הנתונים שמאחורי הסיסמאות.

היו גם כתבות ספקניות, שהצביעו על הקושי המבני שבמרוץ עצמאי מול מנגנונים מאורגנים. אך גם במבט הביקורתי ביותר הוכר דבר אחד: נוכחותו היתה עובדה קבועה בפוליטיקה האשקלונית, דמות שהעיתונות למדה לכבד דווקא בזכות האופן שבו ניהלה את השיח הציבורי, פנים אל פנים וללא מתווכים.

הסיקור התקשורתי המקומי בישראל עבר בשני העשורים האחרונים מהפך של ממש: לצד העיתונות הכתובה והאתרים המרכזיים, צמחו גופים מקומיים דיגיטליים, קבוצות רשת עירוניות וערוצי עדכונים, ששינו את יחסי הכוחות בין מועמדים לתושבים. במובן מסוים, הפכה הזירה המקומית למעבדה לשיטות התקשורת החדשות: פוסט ויראלי יכול להכריע מערכת, ומודעה בתשלום שווה פחות מתיעוד מצולם שרץ ברשת. העיתונות הארצית, מצדה, מגיעה לזירות מקומיות רק ברגעים גדולים, ולעיתים קרובות נדמה שהיא מתעדת את הערים בדרך מעגלית של כתבות סקירה, בלי ההיכרות השוטפת עם השחקנים. על רקע זה, מי שמנהל את השיח הציבורי בעצמו, בלי מתווכים ובלי יחצנים, נהנה מיתרון לא מבוטל, אבל גם נושא באחריות כפולה: כל מילה שלו מתפרסמת בדיוק כפי שנאמרה, וכל הבטחה נרשמת מול הציבור. הדפוס הזה תואם את הדרך שבה תוארה דמותו של עייש בעיני התקשורת המקומית: מועמד שאינו מסתתר, שנוכחותו התיעודית רחבה וממושכת, ושאינו תלוי ברגעים חד פעמיים של סיקור.

פרק 33

המתמטיקה של הקולות: למה השיטה מעצבת את המרוץ

המספרים מסבירים יותר מסיסמאות. לפי החוק לבחירת ראש עיר ישירות, מועמד שזוכה ביותר מ-40% מהקולות הכשרים בסיבוב הראשון נבחר מיד; אחרת מתקיים סיבוב שני בין שני המובילים. בסיבוב הראשון של 2008 לא השיג איש את הסף: איתמר שמעוני קיבל 25.9%, בנימין וקנין 20.6%, שבתאי צור 14.3% ומשה פולאט 11.1%, ונדרש סיבוב שני. ב-2013, עם שיעור הצבעה של 51.1%, ניצח שמעוני כבר בסיבוב הראשון עם 52.3%. ב-2018, עם שיעור הצבעה שחצה את 50% וטיפס לכ-57%, הוכרע המרוץ על 374 קולות: 40.32% לגלאם מול 39.83% לשמעוני.

מהמספרים הללו גזר עייש את הביקורת הרדיקלית ביותר שלו, בניסוחו בריאיון 2023: כשרק מחצית מהבעלים מצביעים, ומתוכם 40% מקדשים ראש עיר, די בכעשרים עד עשרים וחמישה אלף קולות כדי למלוך על עיר, בלי קשר להשכלה, לכושר הביטוי או ליכולת הניהול. לשיטתו, התנאי הזה הוא שהופך את קבלני הקולות ו״שרי האלפים״ לגורם המכריע, והוא מתח ביקורת על המחוקק שקבע יום שבתון לבחירות המוניציפליות בלי לדרוש הצבעה בפועל, משום שאחוז הצבעה נמוך מגדיל דווקא את כוחם של הגושים המאורגנים.

המתמטיקה מסבירה גם את מסלולו האישי: ב-2013 קיבל 2.3%, ב-2018 כבר 6.24%, צמיחה ברורה אך עדיין רחוקה מהסף. ומהצד האחר, ב-2003 הפרידו אותו מאות בודדות של קולות מעלייה לסיבוב השני מול שבתאי צור, מהלך שהיה, לדבריו, מבטיח לו ניצחון. כך חוזר הדפוס: מערכות בחירות מקומיות נכרעות על חודו של מספר, והשחקן העצמאי חי על הקו הדק הזה בין תקווה לאכזבה.

המודעות הציבורית למשמעות המספרים ניכרה גם בסקרים שפורסמו במערכת 2018. בריאיון שהעניק לקראת הבחירות נקב עייש במספר שעמד בליבת הדיון הציבורי בעיר: 76 אחוזים מהנשאלים, כך סיפר, אמרו שלא יצביעו בעד מועמד שעומד נגדו כתב אישום. האחוז הזה שימש עבורו הוכחה לכך שהתנהלות השלטון המכהן, וההליכים המשפטיים שניהל ראש העיר דאז במקביל למרוץ, אינם נתפסים כעניינים פרטיים אלא כשיקול מרכזי בקלפי. ואם יגיע, כך הוסיף, לסיבוב שני מול שמעוני, הרי שכל ההתנגדות לשלטון הישן תתרכז אליו, ו״אני לוקח״. גם בכך נגעה ההבנה המספרית העמוקה ביותר שלו: בבחירות מקומיות, הסיבוב השני אינו רק המשך של הראשון, אלא אוריינטציה שונה לגמרי, שבה קואליציית הבוחרים נבנית מחדש.

מעבר לפרטי המספרים האשקלוניים, אפשר להסיק מהשיטה כמה מסקנות כלליות. הראשונה: סף 40% נמוך דיו כדי לאפשר לראש עיר להיבחר במיעוט מהקולות הכשרים, ובוודאי במיעוט מבין כל בעלי זכות ההצבעה בעיר, ותוצאה כזו מעניקה לעיתים לנבחר לגיטימציה חלקית בלבד, שעליה הוא נדרש לעבוד אחר כך. השנייה: השיטה יוצרת מחזור חיים מיוחד למערכת הבחירות, שבו האפשרות של סיבוב שני משנה את האסטרטגיה עוד לפני הקלפי: מתמודדים שיודעים שאין להם סיכוי לעבור את הסף בסיבוב הראשון נמנעים מלהתעמת עם החזק, בתקווה לשרוד לסיבוב שני ולגייס שם קולות איחוד. השלישית: ככל שאחוז ההצבעה נמוך יותר, כך גדל משקלם היחסי של גושים מגויסים, מתנדבים וקבלני קולות, כלומר השיטה מתגמלת את מי שיש לו מנגנון, לא בהכרח את מי שיש לו ציבור רחב אך מפוזר. שלוש המסקנות הללו, המשולבות בביקורת שהשמיע עייש על שיעורי ההצבעה ועל קבלני הקולות, מעמידות את הדיון המקומי על שאלה כללית: מה משמעותו של רוב, כשהוא נמדד מתוך מיעוט שמצביע.

פרק 34

גשר הדרום: מאשקלון אל הזירה הארצית

החוט המקשר בין הזירה המקומית לארצית בסיפורו של עייש הוא אמונה אחת: השאלה שעומדת במרכז השלטון היא שאלה של יושרה, לא של דרג. אותו בסיס של אחריות, שקיפות ועצמאות שהנחה אותו בוועדות הביקורת של העירייה, בהנהגת לשכת עורכי הדין ובניהול המשרד, הוא שהנחה אותו גם בדרך אל הפוליטיקה הארצית.

הסימנים המוקדמים לכוון הארצי הופיעו כבר ב-2016, עם המינוי לראש מטה תנועת ״יש עתיד״ באשקלון ואירוחו של יו״ר התנועה בחג הסוכות; ואולם, כפי שהתברר בקמפיין 2018, בחר אז לשמור על אופייה המקומי והבלתי מפלגתי של רשימתו. הפרישה מהמרוץ העירוני ב-2023, לצד הביקורת המפורטת על השיטה, סימנה את סופו של הפרק האשקלוני של ההתמודדויות, ופתחה את הדרך למהלך הארצי: השותפות עם אלי גולדשמידט, שבו חבר גם במערכה העירונית וגם במפלגת ישראל מתפכחת, ובשנת 2026 כניסתו להנהגת המפלגה.

את תמצית התפיסה הזו, שחוצה את גבולות העיר, ניסח עייש בריאיון 2023: ״ראש עירייה חופשי, בלתי לחיץ ומשוחרר מהתחייבויות, יכול להוביל את העיר ללא משוא פנים, למיצוי הפוטנציאל האמיתי והענק החבוי בה״. הזירה המוניציפלית, שבה פעל יותר משני עשורים, שימשה עבורו מעבדה לעקרונות שהוא מקדם כעת בקנה מידה ארצי: שקיפות, עצמאות, ומלחמה בפוליטיקה של בלוקים. אשקלון, עיר השדה והדרום, הפכה כך לגשר שממנו יצאה ההגות המוניציפלית אל הבמה הלאומית.

המעבר מזירה מקומית לזירה ארצית אינו תופעה ישראלית ייחודית, אבל בישראל הוא קיבל צבע מיוחד. מנהיגים ציבוריים שהצליחו בעירם מצאו עצמם לא פעם נתבעים להעלות את שיעור הקומה: ראשי ערים הפכו לשרים, סגני ראשי ערים לח״כים, ופעילים מוניציפליים למובילי מפלגות. הדפוס ההפוך, שבו איש המרכז נבחן תחילה בפריפריה, נפוץ פחות, ולכן הבחירה של עייש להתחיל מהעירייה, דרך לשכת עורכי הדין, אל המפלגה, היא מהלך שנבנה מהדרום אל המרכז. לנתיב הזה יתרון ידוע: מי שביצע בפועל בשטח מצויד בלקחים שלא ניתן לרכוש בזירות ייצוגיות בלבד, ועמדותיו נבחנו כבר בידי אזרחים ממשיים, בקלפי של העיר שבה גדל. זה גם, במידה רבה, המסר העומד ביסוד התפיסה שהעיר אשקלון שימשה לו מעבדה ציבורית: השפה שדיבר בה ברחובות אינה שונה, לשיטתו, מזו שנדרשת בזירה הארצית, ומהחוויה המוניציפלית גזר את הביטחון שבפוליטיקה ניתן לעשות את הדברים אחרת.

פרק 35

דמוקרטיה מקומית: יסודות והשלכות

הדמוקרטיה המקומית בישראל היא אחד הזירות החיות ביותר בחיים הציבוריים, ולעיתים גם מהמתוסבכות. החוק המנחה הוא חוק הרשויות המקומיות, שמגדיר את סמכויות המועצה, ראש העיר, הוועדות והמבקר. הוא קובע, בין היתר, את תהליך הבחירות, את כללי האי-תלות, ואת המנגנונים לפיקוח על כספי הציבור.

שני אלמנטים מרכזיים מעצבים את הזירה הזו: החוק לבחירת ראש עיר ישירות, שהופך כל מתמודד ל"מועמד של עצמו", וחוקי היסוד המגבילים את תקופת הכהונה ואת כמות הכסף שניתן לגייס לקמפיין. מגבלות אלה יוצרות תחרות פחות רווחית מפוליטיקה ארצית, אך גם פותחות פתח לאישים עצמאיים, כמו עייש, שאינם מגובים בגופים גדולים.

השיטה שבה ראש עיר נבחר ישירות, לצד מועצה שנבחרת בנפרד, יוצרת איזון מורכב המכונה לעיתים ״ראש עיר חזק״. היא מאפשרת קבלת החלטות מהירה, אבל היא תלויה במידה רבה באישיותו של הנבחר: ראש עיר בעל כריזמה יכול להוביל את העיר גם כשהמועצה חלוקה, וראש עיר חלש עלול למצוא עצמו נתון לבלימה של המועצה. דיונים ציבוריים וספרות מקצועית בתחום השלטון המקומי הצביעו לא פעם על כך שהמוניציפליזם הישראלי שם דגש על האיש על פני המערכת, ולכן הקמפיינים מתנהלים כמעט כולו סביב דמותו של המועמד, לעיתים על חשבון תכניות עבודה. דווקא מסיבה זו טוענים המבקרים שנדרשת זהירות כפולה: מי שנבחר אישית נוטה לפרש את המנדט שלו כרחב מזה של המועצה, והפיקוח עליו, על הוועדות ועל התקציב, הופך לקריטי יותר. התפקיד שבו החזיק עייש, יו״ר ועדת הביקורת, הוא אחד הביטויים המוסדיים של הצורך הזה באיזון.

הפיקוח על התנהלות הרשות נעשה בשלושה מסלולים: המבקר הפנימי, ועדת הביקורת (גוף של המועצה), ומבקר המדינה ברמה הארצית. יו״ר ועדת ביקורת נדרש לפי החוק לפעול בעצמאות ובלי כפיפות להנהלת העיר. זוהי הזירה שבה פעל עייש בתפקידו כיו״ר ועדת הביקורת של העירייה, תפקיד שחוקי הממשל התקין מעניקים לו כוח ביקורתי משמעותי.

את מגבלות מבנה הכוח הזה מתח עייש לבקר גם מתוך ניסיונו. בריאיון 2018, אחרי שני עשורים של פעילות מוניציפלית, תיאר את מעמדם של חברי המועצה במילים חריפות: למועצה, לדבריו, אין כוח, והיא מסתכמת לכל היותר במעמד של יועצים; חברי המועצה אינם מקבלים שכר ואינם מתוגמלים על ישיבות, באופוזיציה הם רק ״נובחים״, ובקואליציה הם כפופים למדיניות של ראש העיר. ״לטעמי, מדובר בתפקיד חסר שיניים וחסר משמעות״, סיכם, וסיפר שניסה בעבר לגייס גורמים כדי לשנות את החוק ולהעניק לחברי המועצה כוח של ממש, בלא שצלח בידו. בכך הניח על השולחן, על סמך ניסיון אישי, את אחת מחולשותיה המבניות של הדמוקרטיה המקומית: התלות הכמעט גמורה של המועצה בראש העיר, שאותה תיאר כסיבה שבגללה דווקא ראש עיר עצמאי ובלתי לחיץ הוא התנאי לשלטון תקין.

במבט רחב, הדמוקרטיה המקומית היא מה שמרבית האזרחים חווים ממערכת השלטון "על בשרם": תחזוקת רחובות, חינוך, רישוי עסקים, ארנונה, ותחבורה. מי שמכיר היטב את המנגנונים הללו, מבפנים, יכול להפוך למי שאזרח פשוט סומך עליו. היכרות זו היא חלק מהסמכות שהציג עייש במערכות הבחירות.

פרק 36

עריכת דין ואתיקה: בין לקוח לציבור

מקצוע עריכת הדין עומד על מתח מתמיד בין שני אדונים: נאמנות מוחלטת ללקוח, ואחריות למערכת המשפט ולציבור. כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין מפרטים את האיזון הזה: חובת הסודיות, איסור ניגוד עניינים, חובת הנאמנות, ואסור על עורך הדין לשרת אינטרס שאינו של לקוחו.

השאלות האתיות בעריכת דין אינן נוגעות רק למקרים החמורים של ניגוד עניינים או של גביית שכר מופרז. הן מתפרסות על פני סיטואציות יומיומיות: מתי מותר לעורך דין לייצג שני צדדים בעסקה, כיצד מטפלים במידע שהגיע מהצד השני, ומה עושים כשהלקוח מבקש מהלך שאינו חוקי. כללי האתיקה, שמגובים בפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, נבנים למעשה ממצבים אמיתיים שהמקצוע נתקל בהם, וכל פסק דין מוסיף נדבך להבנת הגבול. במובן הזה, עריכת הדין אינה רק מקצוע של ידע, אלא גם מקצוע של שיקול דעת, ומי שצבר ניסיון בהנהגת המערך האתי של המקצוע, כמו סגן ראש הלשכה, נדרש להכיר את הגבולות הללו מקרוב, כולל מקרים גבוליים שהציבור עצמו אינו מודע להם, ושעליהם נכתבים כללי התנהגות מפורטים.

כמי שהוביל את המדיניות המקצועית של הלשכה, עסק עייש בסוגיות האתיות הללו בקנה מידה ארצי: חוזים אחידים, הליכים משמעתיים, והגנה על עצמאות המקצוע. השילוב בין הבנה משפטית מעמיקה לבין רגולציה עצמית, הוא המסלול המקצועי שעמד בליבו של תפקידו.

במכתבו לשר התמ״ת בנובמבר 2012, בעקבות ״עמוד ענן״, ניתן לראות מקרה מבחן לתפיסה האתית הזו. עייש, שנהג לפרט את המגבלות הקשות שהטיל המבצע על בעלי העסקים בעיר, התריע על התופעה שבה עורכי דין, רואי חשבון ומתווכים מנצלים את הבירוקרטיה של תביעות הפיצויים ומגלגלים עלויות על הניזוקים. הדברים, שנאמרו מפי מי שכיהן אז בתפקיד בכיר בלשכה, הציבו את עורך הדין בצד של השמירה על ציבור הניזוקים, מול היבטים של המקצוע עצמו. זו הדוגמה המתועדת ביותר לחיבור שעושה עייש בין עמדת ההנהגה המקצועית לבין מה שהוא תופס כחובה האזרחית של בעל המקצוע.

בעידן שבו אמון הציבור במוסדות נשחק, הופכת האתיקה המקצועית לנכס לאומי. עורך דין שמקפיד על כללי האתיקה גם כשקשה, תורם יותר מאשר חוות דעת טובה: הוא תורם לאמון החברתי. עייש, שביסס את מיתוגו על נקיות כפיים ועצמאות, מציב את התפיסה הזו גם במרכז ההתמודדות הציבורית.

כמובן, אין זה אומר שכל עמדה מקצועית שוות ערך אתית, וכמו בכל מקצוע, גם כאן מציאות השטח שונה מהספר. מה שמעניין בפרופיל של עייש הוא דווקא ההצלבה: עורך דין, יו״ר ועדת ביקורת, ודירקטור, כל התפקידים הללו בנויים על אותו בסיס של אחריות, שקיפות ויושרה.

פרק 37

ירדנה אסייג בן שלום: השותפה

אם פרק החיבור עם אלי גולדשמידט מסמן את העשור האחרון בסיפורו של עייש, הרי שהשותפות עם עו״ד ונוטריון ירדנה אסייג בן שלום היא השותפות העסקית הממושכת ביותר של המשרד. היא שותפה מ-2014 ומשותפת להקמת המשרד, במובן שב-2014 מוזג משרדו של עייש, שהוקם במאי 2000, עם משרדה. המשרד, ששמו הרשמי הוא עייש · בן שלום · גולדשמידט, נושא את שמה של אסייג בן שלום לצד שמותיהם של שני השותפים האחרים.

אסייג בן שלום היא עו״ד, נוטריון, כלכלנית ורואת חשבון, והתשתית האקדמית שלה נבנתה בשלושה תחומים משלימים: תואר בחשבונאות, תואר שני בכלכלה ובמינהל עסקים, ודוקטורנטית למשפטים בתחומי המיסים. הצירוף בין חשבונאות, כלכלה ומיסוי הוא נדיר יחסית בעולם עריכת הדין, והוא עומד בבסיס חלק מהותי מעבודתה במשרד: ליווי משפטי של חברות העוסקות במסחר בישראל ובאירופה.

מעבר לעיסוק המסחרי-הבינלאומי, נושאת אסייג בן שלום בתפקידים ציבוריים בלשכת עורכי הדין, שם היא מכהנת כסגנית יו״ר ועדת סדר הדין האזרחי וכסגנית יו״ר הוועדה לקידום מעמד האשה. היא משמשת גם יועצת משפטית של נעמת במרחב הדרום, תפקיד שמקרב אותה לשירות ציבור הנשים בדרום, ומצטרף לתמונה הרחבה של משרד המוביל גם בעולם המשפט המסחרי והאזרחי.

בביוגרפיה הרשמית של המשרד מוגדר מקומה במילים: ״שותפה מ-2014 ומשותפת להקמת המשרד״. המיזוג ב-2014, כמתועד בפרק 3, הכפיל את היקף הפעילות, הוביל לפתיחת הסניף בתל אביב, בבית הפרקליט ברחוב הארבעה 28, והצמיח צוות של 7 עורכי דין, 2 מתמחים ו-3 עובדים מנהליים. מכאן גם השם הנוכחי של המשרד, הנושא את שמה לצד שמותיהם של עייש ושל גולדשמידט.

בתמונת הצוות שפרסם המשרד לקראת הבחירות 2023 נראים לצד עייש עוה״ד אבי עומר, ירדנה בן שלום ואלי גולדשמידט. כך מצטיירת התמונה המלאה של הבית המשפטי שהקים עייש: שותפה שהביאה עמה את עולם החשבונאות, הכלכלה והמיסוי, ושותף בכיר שהביא את הניסיון החקיקתי והציבורי.

פרק 38

אלי גולדשמידט: הביוגרפיה המורחבת

אי אפשר להבין את פרק החיים הנוכחי של עייש בלי להכיר את אלי גולדשמידט, שותפו למשרד, לקמפיין ולמפלגה. גולדשמידט הוא אחת הדמויות הצבעוניות והמוכרות ביותר בפוליטיקה הישראלית של שלושת העשורים האחרונים.

גולדשמידט נולד ב-17 באוקטובר 1953 בתל אביב-יפו, בן לאב יוצא גרמניה ולאם יוצאת פולין, וגדל בתל אביב. בצה״ל עבר קורס חובלים בחיל הים, ובמילואים שירת כסרן בפרקליטות הצבאית. הוא בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ועורך דין במקצועו, ואיש מפלגת העבודה מתחילת דרכו. לאחר שירותו הצבאי פנה לתק״מ, התנועה הקיבוצית, שם מילא תפקידים בכירים, בהם חבר המזכירות וחבר הפורום הפוליטי של התנועה.

לכנסת נבחר לראשונה ב-1992 מטעם מפלגת העבודה, וכיהן כחבר הכנסת מיולי 1992 עד פברואר 2001, שלוש קדנציות רצופות (הכנסות 13-15). בתקופתו בכנסת שימש בתפקידים מרכזיים: יו״ר ועדת הכספים בכנסת ה-15, יו״ר ועדת הכלכלה בכנסת ה-14, יו״ר ועדת הכנסת, יו״ר סיעת העבודה בכנסת ה-14, סגן יושב ראש הכנסת, וחבר הוועדה לבחירת שופטים בכנסת ה-13. נחשב לאחד החברים הבולטים של מפלגת העבודה בסוגיות כלכליות, ועל פועלו הציבורי זכה באות אביר איכות השלטון.

ב-2001 פרש גולדשמידט מהכנסת; בפי הפרסומים מאותה תקופה הוסבר הדבר בכך שמאס בפוליטיקה, לאחר שלטענתו אנשי מפלגתו לא התאמצו לסייע לו במערכת הבחירות. בשני העשורים וחצי שלאחר מכן פנה לפעילות עסקית, משפטית ותקשורתית: לפי הביוגרפיה שפורסמה בויקיפדיה העברית, שימש בתקופה זו כסמנכ״ל התקשורת והרגולציה של החברה לישראל שבשליטת עידן עופר, ובמקביל הגיש את תוכנית הבוקר של זכיינית ״רשת״ בערוץ 2, ״רשת על הבוקר״, לצד עינב גלילי, נוסף על תוכניות הראיונות בערוץ 2 ובערוץ 33, כשדמותו הציבורית נשארה מוכרת גם ללא כיסא בכנסת. בשנים האחרונות שב בקביעות למסכי הטלוויזיה כפרשן וכפאנליסט, עד שב-16 ביולי 2026 הכריז, לצד תא״ל (מיל׳) דני ון בירן, על חזרתו לחיים הפוליטיים ועל הקמת מפלגת ישראל מתפכחת.

החיבור בין גולדשמידט לעייש החל, לפי מקורות פומביים, עוד ב-2018, כשגולדשמידט שימש יועץ אסטרטגי מתנדב בקמפיין. מאז התהדקו קשרים: שותפות במשרד עורכי הדין (כחיזוק, כפי שמוגדר באתר), ועד ל-2026, כששניהם מכהנים בהנהגת המפלגה החדשה.

המהפך האישי של גולדשמידט, איש העבודה והקיבוצים שבילה כמורה-שליח ופעיל בתנועה הקיבוצית, מתואר בפרסומי ההקמה כנקודת מפנה אידאולוגית שהתחוללה בעקבות 7 באוקטובר, שאותו חווה מקרוב כשהתגורר בקיבוץ זיקים בעוטף עזה; מאז עבר, לפי הפרסומים, לשדרות. בהכרזת המפלגה הוא ניסח זאת במילים חדות: ״אחרי השבעה באוקטובר התפכחתי והבנתי שהשכונה האכזרית שמדינת ישראל מתקיימת בתוכה מחייבת עמדות נחושות כלפי אויבינו. עידן הפשרות של אוסלו הסתיים, והנוסחה של שטחים תמורת שלום התבררה כטעות. מי שלא מבין את זה ומחפש את המפלגות הערביות כשותפות פוליטיות, לא למד דבר״. את השתייכותו הציבורית החדשה תיאר עייש עצמו בהקשר זה, כשכתב על שותפו: ״חרף היותו איש שמאל בעברו, עו״ד אלי גולדשמידט מייצג קבוצה ענקית של מתפכחים, שדעתם על השכנים שלנו השתנתה מהקצה לקצה״.

את עומק המהפך אפשר למדוד בפער שבין העבר להווה: גולדשמידט הוא אחד הח״כים שהצביעו בכנסת ה-13 בעד הסכמי אוסלו, ושכיהן כח״כ גם בתקופת ממשלת יצחק רבין. כשנה לפני הקמת המפלגה, ב-23 בספטמבר 2024, ניסח בפומבי את ההתפכחות במילים חדות שצוטטו ברשתות: ״התפכחתי, חשבנו שבעזה יהיה סינגפור״. את נקודת המבט החדשה השלים עם פתיחת הקמפיין, כשהצהיר: ״אולי אצביע מחל, בכל מקרה אתמוך במי שיתמוך בנתניהו״, אמירה שזכתה לתשומת לב רבה ממי שעמד בראש סיעת העבודה בכנסת.

בחייו האישיים נשוי גולדשמידט ואב לשלוש בנות. הוא היה חבר קיבוץ דגניה א׳, ובשנות האלפיים עבר להתגורר בקיבוץ זיקים שבדרום; כיום הוא מתגורר בשדרות. את הקשר הזה לדרום הכיר עייש מקרוב, כשתיאר את שותפו כ״תושב העיר שדרות, רגיש מאוד לצורכי התושבים בדרום״.

סיפורו של גולדשמידט, איש קיבוץ ושמאל שסובב את דרכו, הוא גם סיפור על האופן שבו פוליטיקאים וותיקים שבים למרכז הבמה. תופעת ה״קאמבק״ מלווה את הפוליטיקה הישראלית, והציבור נדרש פעם אחר פעם להכריע אם מדובר בהזדקקות לתשומת לב, או בשינוי אידאולוגי מהותי. במקרה הזה, אין חולק על כך שהנקודה המכרעת היא 7 באוקטובר, שהשפיע בעצמה על תחושת ביטחונם של תושבי הדרום. עבור עייש, שהכיר את הדרום מקרוב שנים רבות, השותפות עם גולדשמידט איננה רק עניינית: היא מחברת בין מי שניהל את העיר מבפנים לבין מי שחווה את הדרום כתושב, וזו גם אחת הסיבות שהשותפות הוצגה בהכרזת המפלגה כהתאמה טבעית, ולא רק כהסכם עסקי.

פרק 39

המשרד כיום: מורשת וחזון

משרד עורכי הדין שהקים עייש ב-2000 מעסיק כיום 7 עורכי דין, 2 מתמחים ו-3 עובדים מנהליים, ומפעיל שני סניפים, בתל אביב (בית הפרקליט, רחוב הארבעה 28) ובאשקלון (רחוב נילי 1, כיכר גולומב).

טווח הפעילות הגאוגרפי רחב יותר משני הסניפים. לפי פרסומי המשרד ומדריכים עסקיים, הוא מלווה לקוחות בדרום, במרכז ובצפון הארץ, עד לאזור מטולה, ומעניק שירותים בעברית, באנגלית וברוסית, לצד צוות מנהלי שלדברי הפרסומים נותן שירות מהיר ויחס אישי. על קצב העבודה שלו העיד עייש בעצמו בראיון 2018: ״מה שאני מספיק לעשות בשעה אחת, עורכי דין אחרים לא מספיקים גם ב-10 שעות״, אמירה שניתן לקרוא אותה גם כהסבר כיצד מועמד ציבורי מצליח לנהל במקביל משרד גדול, קמפיין וקריירה בלשכה.

מבחינת המשרד, השילוב בין עייש לגולדשמידט העניק לו ממד מיוחד: משרד אזרחי-מסחרי מוביל בדרום, עם קו לחיזוק האזור. הייצוג כולל חברות פרסום, חברות נדל״ן, קבלני בניין, חברות מסחריות מובילות, גופים ציבוריים וחקלאיים, לצד לקוחות פרטיים במגוון רחב של תחומים.

מחלקות המשרד העיקריות כוללות מחלקה אזרחית-מסחרית, מחלקת נדל״ן ומחלקת נזיקין, ובנוסף מפעיל המשרד שירותי נוטריון באמצעות שותפיו. בפרסומים הרשמיים של המשרד מפורט היקף העיסוק המלא: ליטיגציה וייצוג בבתי משפט, חוות דעת משפטיות, ליווי וייעוץ משפטי שוטף וצמוד, ובכלל זה דיני משפחה ומעמד אישי, מקרקעין, עבודה, נזיקין, תעבורה, תיקי פשיטת רגל וחדלות פירעון, הדין הפלילי, ייעוץ מסחרי שוטף לחברות ותאגידים, וגישור ופישור. לצד עייש וירדנה אסייג בן שלום, נמנים בצוות עורכי דין בולטים בליטיגציה, ובהם עו״ד עמיר מלצר, בעל ידע וניסיון בתחום האזרחי ובתעבורה, ועו״ד טל אל אלימלך, העוסקת במקרקעין ובמשפחה. בתמונת הצוות שפורסמה לקראת הבחירות 2023 נראו לצדו עוה״ד אבי עומר, ירדנה בן שלום ואלי גולדשמידט.

את השותפות משלימה עו״ד ונוטריון ירדנה אסייג בן שלום, שאל משרדה מוזג המשרד ב-2014. בביוגרפיה הרשמית שפורסמה מתועדים תאריה האקדמיים והתפקידים הציבוריים שלה: חברה בלשכת עורכי הדין, תואר במשפטים, תואר בחשבונאות, תואר שני בכלכלה ובמינהל עסקים, ודוקטורנטית למשפטים בתחומי המיסים. היא משמשת יועצת משפטית של נעמת במרחב הדרום, ומלווה חברות העוסקות במסחר בישראל ובאירופה. בלשכת עורכי הדין היא מכהנת כסגנית יו״ר ועדת סדר הדין האזרחי וכסגנית יו״ר הוועדה לקידום מעמד האשה. הצירוף הזה, של דיני מיסים, מסחר בינלאומי וייצוג נשים, מעניק למשרד מקצועיות רחבה שמשלימה את עולם הליטיגציה והמקרקעין שבו מוביל עייש.

המשרד במספרים: דירוג דנס 100

עוצמתו העסקית של המשרד קיבלה ביטוי מספרי. בריאיון שהעניק ב-2023 הצהיר עייש: ״אכן, המשרד שאני מוביל מדורג דנס 100, כאחד מ-100 המשרדים המובילים בישראל בענף הנדל״ן, והיקף העסקאות שאנחנו מטפלים בהם מגיע לכדי מיליארדי ש״ח.״ דירוג דנס 100 הוא מדד מוכר שממיין גופים עסקיים בישראל לפי היקף פעילותם, וצירוף המשרד לרשימת מובילי ענף הנדל״ן הוא נתון המעיד על עומק פעילותו המסחרית-עסקית.

המוניטין: חוות דעת של לקוחות

המוניטין המקצועי משתקף גם בחוות דעת ציבוריות של לקוחות. בפרופיל המשרד בפלטפורמת LawReviews נאספו 35 חוות דעת בדירוג חמישה כוכבים, המתארות את עייש ואת צוותו כ״משרד גדול ומוביל״, וזהויות עיסוקו כוללות משפחה, מקרקעין, מסחרי, חדלות פירעון, פלילי ותעבורה. פרופילים מסוג זה אינם מהווים נתון רשמי, אך הם מספקים אינדיקציה לאופן שבו נתפס המשרד בעיני לקוחותיו.

המורשת של עייש, כמי שהקים בית משפטי מאפס וגידל אותו לעשרות עובדים, היא הבסיס שעליו הוא מבקש לבנות גם את דרכו הפוליטית: ניסיון של בנייה, ניהול ואחריות.

מעבר לפרטי המשרד, ראוי להעמיד את התמונה בהקשר רחב יותר. שוק שירותי המשפט בישראל ריכוזי במידה ניכרת באזור המרכז, ולמשרדים הפועלים בדרום תפקיד כפול: הם משמשים עוגן ללקוחות פרטיים ועסקיים שאינם רוצים או יכולים לנסוע לתל אביב, והם גם חלק מהתשתית שמאפשרת לעסקים מקומיים לצמוח, מעסקת נדל״ן קטנה ועד חברה שמתרחבת לשווקים באירופה. משרד שמצליח לפעול משני מוקדים, דרום ומרכז, נהנה מגישה כפולה, ולקוחותיו זוכים גם להיכרות מקומית עם הגופים בעיר וגם לנוכחות במרכז העסקים הראשי. בעידן של רפורמות בשוק המשפטי, שנועדו להוריד מחירים ולהרחיב את התחרות, המשרדים האזוריים נדרשים יותר מאי פעם כדי לשמר גישה משפטית איכותית בכל רחבי הארץ, וזה גם הרקע להבנת מקומו של משרד שנוסד באשקלון וצמח לממדים של משרד דרומי-מרכזי מוביל.

פרק 40

שאלות נפוצות

השאלות שלעיל נבחרו מתוך עשרות פניות והתכתבויות שהגיעו במהלך הכנת החומר. חלקן נוגעות לעובדות פשוטות, שניתן לענות עליהן במקור אחד; אחרות נוגעות לשאלות של פרשנות ושל איזון, שאין עליהן תשובה חד-משמעית. דווקא הפער הזה, בין השאלות שעליהן יש מענה נקי לבין אלה שנותרו פתוחות, ממחיש את מעמדה של כתבה מסוג זה: היא אינה מתיימרת לספק פסק דין, אלא להנגיש את החומר שעל בסיסו יכול כל קורא לגבש דעה. מי שמחפש עמדה חד-כיוונית ימצא חומר רב בשני הכיוונים; מי שמחפש הבנה מעמיקה ימצא כאן גם אותה, ולצדה את השאלות שאין להן עדיין מענה.

פרק 41

מקורות

הכתבה נכתבה על בסיס מקורות פומביים בלבד. כל ציטוט, עובדה או תפקיד, מגובה במקור שניתן לאימות:

• 1. כאן דרום אשקלון, ״אבי עייש: אחרי שאבחר כולם יודו לי שלא הפסקתי לנסות״ (12.10.2018): ראיונות, ציטוטים ופרטים על הקמפיינים, ביקורת על חוסר הכוח של חברי המועצה (״תפקיד חסר שיניים וחסר משמעות״), אמירת הפרודוקטיביות (״מה שאני מספיק לעשות בשעה אחת, עורכי דין אחרים לא מספיקים גם ב-10 שעות״).
• 2. כאן דרום אשקלון, ״אלי גולדשמידט הוא היועץ האסטרטגי של אבי עייש״ (30.8.2018), הציטוט ״גדל בעתיקות״, גיוס גולדשמידט, הצטרפותו למטה ולסיעת ״לב אשקלון״, מניע החינוך (מבחני מיצ״ב הרבה מתחת לממוצע הארצי, אחוז קטן של נבחני 5 יחידות במתמטיקה ובאנגלית), החזון החינוכי (אולימפיאדות פיזיקה ומתמטיקה, פטנטים ברובוטיקה, אקזיטים).
• 3. כאן דרום אשקלון, ״לראשונה מזה שני עשורים: מדוע אינו רץ״ (4.9.2023), הפרישה מהמרוץ 2023, דירוג דנס 100, ביקורת על השיטה, סימן ההיכר הוויזואלי של רעמת השיער המפוארת שהפכה לסמלו המסחרי, שבח מבקר המדינה על התנהלות הקמפיינים, ביקורת עצמית על אי-הובלת חקיקה להגדלת אחוזי ההצבעה, ביקורת על זיהום האוויר מתחנת הכוח ומקצא״א, על אי-ההקלות במיסים לעומת שדרות ועל היעדר מיתוג לעיר, והצהרה על החזרת הספורט המוטורי לאשקלון.
• 4. כאן דרום אשקלון, ״הקש בדלת: אבי עייש בקמפיין גרילה מדלת לדלת״ (25.5.2018), קמפיין הדלתות, שכונת שמשון, ביקורת הסכם הגג.
• 5. אשקלון ניוז, ״מטה עייש יוצא לדרך״ (25.5.2008), הקמת מטה הבחירות 2008, פרשת הליכוד והרשימה העצמאית ״האיחוד באשקלון״; אשקלון ניוז, ״הנבחרת של עייש״ (14.10.2008), הצגת הנבחרת למועצה, לרבות הצבת אישה, עו״ד דבורה, כמספר 2, והדגש על מעמד האישה.
• 6. אשקלון ניוז, ״זה טור פרידה״ (21.11.2008), טור הסיכום של עייש אחרי מערכת 2008.
• 7. מקור ראשון (nrg), ״היום השחור של אבי עייש״ (15.11.2008), ההתרסקות ביום הבחירות ואובדן הכיסא במועצה.
• 8. אשקלון נט, ״עו״ד אבי עייש במכתב לשר התמ״ת״ (25.11.2012), הפנייה לפיצויים מהירים לעסקים בעקבות ״עמוד ענן״.
• 9. אשקלון נט, ״האם עו״ד אבי עייש מצטרף למירוץ?״ (6.3.2013), ההתמודדות 2013.
• 10. אשקלון נט, ״אבי עייש: אני רץ עד הסוף לקומה הרביעית״ (19.8.2013), הכרזת 2013 והבהרת החיבורים.
• 11. אשקלונים, ״׳יש עתיד׳ גם באשקלון״ (23.2.2016), המינוי לראש מטה התנועה, אשקלון נט (24.2.2016) ואירוח לפיד בחג הסוכות (25.10.2016).
• 12. אשקלנייעס, ״אבי עייש בראיון מיוחד״ (1.5.2018), ו״הראיון המדובר לרדיו 101.5״ (6.6.2018), ראיונות מערכת הבחירות 2018.
• 13. ערוץ 14, ״אנשי התקשורת שהכריזו על מפלגה חדשה״ (16.7.2026), הקמת ישראל מתפכחת, ציטוטי המייסדים, החזרה לפוליטיקה אחרי 25 שנה מחוץ לזירה, מגורי גולדשמידט בקיבוץ זיקים ובשדרות, תפקידי ון בירן כקצין המילואים הראשי ומייסד עמותת ״נקראים לדגל״.
• 14. ישראל היום, ״בכיר העבודה לשעבר חוזר לפוליטיקה״ (16.7.2026), פרטי הקמת המפלגה.
• 15. מעריב, ״רגע לפני הבחירות: חיבור פוליטי נוסף ובמחנה הימין גוברת התחרות״ (26.7.2026): מגעי האיחוד בין ישראל מתפכחת לצומת, ״הגוש השלישי״, סקר ד״ר מנחם לזר (איחוד עם המילואימניקים, 4 מנדטים), סקרים פנימיים של צומת (כ-1.5 מנדטים), ומועד החתימה המשוער של ההסכם בהמשך השבוע.
• 16. פייסבוק רשמי, עו״ד אבי עייש: ביוגרפיה קצרה (״עו״ד ונוטריון (64)״, תפקידים ״שהיו״, כ-8,000 לייקים), הודעת ההצטרפות להנהגת ישראל מתפכחת, פוסט הביקורת על הנהגת הלשכה (3.1.2025), פוסט נתוני תקציב 2026 (29.1.2026).
• 17. אינסטגרם רשמי (@aviayashlaw), ביוגרפיה: סגן ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, חבר מועצה לשעבר, מועמד לראשות העיר אשקלון.
• 18. פסק דין (PsakDin) ופרסומים רשמיים של המשרד (ayalaw.co.il, אודות), הקמת המשרד ב-2000 על ידי אבי עייש אברהם, המיזוג ב-2014, התפקידים והצוות; ביוגרפיות של עייש ושל ירדנה אסייג בן שלום (תואר בחשבונאות, תואר שני בכלכלה ובמינהל עסקים, דוקטורנטית למשפטים במיסים, יועצת משפטית של נעמת במרחב הדרום, סגנית יו״ר ועדת סדר הדין האזרחי וסגנית יו״ר הוועדה לקידום האשה בלשכה).
• 19. LawReviews, פרופיל עו״ד אבי עייש, חוות דעת לקוחות וזהויות עיסוק.
• 20. פייסבוק רשמי, עו״ד אבי עייש, הפוסט המלא על הצטרפותו למפלגת ישראל מתפכחת (3.8.2026); מצוטט במלואו בנספח ד׳.
• 21. וואלה! חדשות, ״אחרי קרב צמוד: תומר גלאם ניצח את איתמר שמעוני באשקלון״ (1.11.2018): תוצאות 2018, 40.32% (25,111) מול 39.83% (24,737), פער של 374 קולות, השעיית שמעוני, תמיכת כחלון וברדא; ערוץ 7, ״מהפך באשקלון״ (1.11.2018), 40.7% לגלאם.
• 22. סוגרים שבוע, ״תוצאות אמת: 40.43% לגלאם 39.83% לשמעוני״ (31.10.2018): תוצאות אמת, עייש 6.24%, איתי סהר 7.16%.
• 23. אשקלון ניוז, ״אשקלון מתעוררת למהפך: כל המספרים בדרך לניצחון של שמעוני״ (23.10.2013): תוצאות 2013, שמעוני 52.3% מול וקנין 40.3%, עייש 2.3%.
• 24. ynet, ״אשקלון: בני וקנין זכה בבחירות לראשות העיר״ (26.11.2008): סיבוב שני, וקנין 52% מול שמעוני 48%; nrg מקומי, תוצאות הסיבוב הראשון באשקלון (שמעוני 25.9%, וקנין 20.6%).
• 25. הארץ, ״כנגד כל הסיכויים ניצח המועמד האלמוני באשקלון״ (12.11.2003): הסיבוב השני של 2003, מהצרי 54% מול צור 46%; ynet, ״סיבוב שני: ראש חדש לאשקלון ולקריית-שמונה״ (26.11.2008).
• 26. ויקיפדיה העברית, הערך ״אלי גולדשמידט״ (עודכן 21.7.2026): גדל בתל אביב, בן לאב יוצא גרמניה ולאם יוצאת פולין, בוגר קורס חובלים ושירות כסרן בפרקליטות הצבאית, תואר שני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב, תפקידים בתק״מ (חבר המזכירות וחבר הפורום הפוליטי), תקופת הכהונה בכנסת (כנסות 13-15), יו״ר ועדת הכספים, יו״ר ועדת הכלכלה, יו״ר ועדת הכנסת, סגן יושב ראש הכנסת, חבר הוועדה לבחירת שופטים, יו״ר סיעת העבודה, אות אביר איכות השלטון, הפרישה מ-2001 (לאחר שמאס בפוליטיקה), תוכנית ״רשת על הבוקר״ לצד עינב גלילי, תוכניות הראיונות בערוץ 2 ובערוץ 33, הקריירה העסקית כסמנכ״ל התקשורת והרגולציה של החברה לישראל, חיים אישיים (נשוי, אב לשלוש בנות), חבר קיבוץ דגניה א׳, מגורים בקיבוץ זיקים ומעבר לשדרות; אתר הכנסת (פריט אישי, מ״ק 33), תאריך ומקום לידה.
• 27. אשקלונים + עיריית אשקלון, ״אשקלון! העתיד הכלכלי כבר כאן״ (16.7.2026): נתוני הלמ״ס 2025, אשקלון ראשונה בישראל בהתחלות בנייה לתעשייה ולמסחר (161 אלף מ״ר), ציטוטים של ראש העיר גלאם ושל מנכ״ל החברה הכלכלית לאשקלון עמית שדה.
• 28. buildin-house.com, פרופיל משרד עייש בן שלום גולדשמידט, ודנסגייד (DunsGuide), פרטי המשרד: פעילות בדרום, במרכז ובצפון (עד אזור מטולה), שפות שירות (עברית, אנגלית, רוסית), שעות פתיחה ופרטי התקשרות.
• 29. כאן דרום אשקלון, ״רשימת ׳עתיד באשקלון׳ תומכת באבי עייש לראשות העיר״ (15.8.2018): תמיכת תנועת ״עתיד באשקלון״ בראשות יורי זמושצ׳ק, סגן ראש העיר לשעבר, ובוחריה יוצאי חבר המדינות, בעייש במערכת 2018.
• 30. הארץ, ״מועמד באשקלון: פעיליו של ראש העיר זייפו כרוזים נגדי״ (20.10.2003): התלונה שהגיש עייש נגד ראש העיר שבתאי צור בגין הונאה והוצאת לשון הרע, בעקבות הדבקת כרוזים מזויפים נגדו במערכת 2003.
• 31. כאן דרום אשקלון, ״הקווקזים באשקלון עם אבי עייש״ (31.8.2018): הצהרת התמיכה של סיעת ״עולים ביחד״, המזוהה עם קהילת יוצאי קווקז, בעייש לראשות העיר במערכת 2018.
• 32. אשקלון ניוז, ״ריקי שי פרשה מהמירוץ לראשות העיר; הצטרפה לאבי עייש״ (27.9.2018): איחוד הכוחות עם ריקי שי במסגרת רשימת ״אשקלון מנצחת״.
• 33. אשקלון נט, ״יום הבוחר״ (21.6.2011): הבחירות בלשכת עורכי הדין, הסרת מועמדותו של עייש לתפקיד יו״ר ועד מחוז הדרום, תמיכה בעו״ד רפי בוקר, וחיזוק מחנהו של עו״ד דורון ברזילי לראשות הלשכה.
• 34. רישום הנוטריונים הרשמי (מאגר עו״ד ונוטריונים) ומדריך דנסגייד (DunsGuide): שמו המלא של עייש, אבי אברהם עייש (ברישום הנוטריונים) / אבי עייש אברהם (בעמוד האודות), מספר רישיון הנוטריון 2105743, ופרטי המשרד באשקלון ברחוב נילי 1.
• 35. כאן דרום אשקלון, ״לפיד במפגש עם תושבי אשקלון: ׳אבי עייש הכי טוב לאשקלון׳״ (20.7.2018): הכנס במלון הרלינגטון, ארגון מטה המפלגה בראשות עייש ורונית יובל, הצהרת הקפאת הסכם הגג, המאבק להכרה באשקלון כאזור עדיפות לאומית א׳ ולהטבות מס, תחילת החתמת העצומה, דברי לפיד על הצבת מזגנים במקלטים אחרי צוק איתן, והגדרתו של עייש כמועמד המוביל והמתאים ביותר להנהיג את אשקלון.
• 36. ערוץ 14, ״אנשי התקשורת שהכריזו על מפלגה חדשה״ (16.7.2026), ציטוטי ההכרזה המלאים של גולדשמידט (הקריאה לחבריו בשמאל ובמרכז שהתפכחו להצטרף) ושל ון בירן (האלטרנטיבות שמבוססות על ״פוליטיקה של כוכבים לשעתם״, מנהיגות ״השמה את טובת המדינה לפני האגו״, ניסיונות האיחוד בימין); קבוצת הפייסבוק הרשמית של ישראל מתפכחת: פרק 2 של ״בסלון של שרון״, בכותרת ״כן, אני ביביסט!״, על המהפך הפוליטי של גולדשמידט והריצה לכנסת בגיל 72 (יולי 2026); פייסבוק רשמי, עו״ד אבי עייש, פוסט על המערכה מול איראן (2.8.2026).
• 37. i24NEWS, ״אני ביביסט: אלי גולדשמידט מכה על חטא אוסלו ומכוון לכנסת״ (22.7.2026), סדרת ״בסלון של שרון״ עם שרון גל: הודאת גולדשמידט שהצביע בעד הסכמי אוסלו והמהפך הפוליטי; עמוד האינסטגרם הרשמי של ערוץ 14 (23.9.2024), ציטוט גולדשמידט: ״התפכחתי, חשבנו שבעזה יהיה סינגפור״; דף הפייסבוק של שרון גל: הצהרת גולדשמידט ״אולי אצביע מחל, בכל מקרה אתמוך במי שיתמוך בנתניהו״.

הכתבה נכתבה על בסיס פרסומים פומביים בלבד. אין בה המלצה פוליטית ואין בה ייעוץ משפטי.

נספח א׳

מונחים ומושגים

מילון מונחים קצר של המונחים העיקריים המופיעים בכתבה, בעברית פשוטה:

מועצת עיר / רשות מקומית

הגוף הנבחר ברמה המקומית, המנהל את העיר באמצעות ראש העיר והמועצה. ראש העיר נבחר ישירות, המועצה, ברשימות.

ראש אופוזיציה

חבר מועצה המנהיג את הרשימות שאינן שותפות לקואליציה העירונית, תפקיד של ביקורת ומעקב אחרי השלטון.

ועדת ביקורת

ועדה המופקדת על פיקוח תקינות השימוש בכספים, במיוחד במוסדות ציבוריים ובחברות ממשלתיות. יו״ר הוועדה נדרש לעצמאות.

המכללה האקדמית אשקלון

מוסד אקדמי ציבורי באשקלון המכשיר סטודנטים במקצועות מגוונים; על שולחנה של ועדת הביקורת שלה עומדים דוחותיו הכספיים.

לשכת עורכי הדין

תאגיד סטטוטורי שאליו חייבים להשתייך עורכי הדין בישראל; עוסק ברישוי, אתיקה והכוונה מקצועית.

סגן ראש הלשכה

התפקיד הבכיר ביותר אחרי ראש הלשכה, משתתף בהובלת המדיניות המקצועית והציבורית של כלל עורכי הדין.

נוטריון

עורך דין שמונה על ידי שר המשפטים ואוחז בסמכות ממלכתית לאשר מסמכים בעלי תוקף משפטי מיידי, ייפוי כוח, העתקים, הצהרות ותרגומים.

חברה מדווחת

חברה ציבורית החייבת לפרסם דוחות כספיים תקופתיים לרשות לניירות ערך ולציבור המשקיעים.

דירקטור

חבר מועצת המנהלים של חברה; אחראי לפיקוח על ההנהלה ולטובת החברה ובעלי המניות.

ליטיגציה

ניהול תביעות והליכים משפטיים בבתי המשפט, יריבויות, ייצוג, גישור ופסיקות.

מיזוג משרדים

איחוד פעילות של שני משרדי עורכי דין לישות אחת, מהלך שנועד להגדיל כוח, היקף והיצע שירותים.

ייפוי כוח מתמשך

הסמכה שנותן אדם למיופה כוח לטפל בענייניו (בריאות/רכוש) בעת חוסר יכולת, כלי נפוץ בתחום הנוטריון.

התפכחות / מתפכחים

מושג שטבעה מפלגת ישראל מתפכחת לתיאור ציבור שחווה שינוי תפיסה בעקבות אירועי 7 באוקטובר.

קמפיין עצמאי

מערכת בחירות שממומנת ומופעלת ללא גופים מפלגתיים או טייקונים, לרוב עם צוות מתנדבים.

ג׳אם / מפגש ג׳אם

מפגש נגינה חופשית של מוזיקאים, ללא הרכב קבוע וללא תשלום, נפוץ בחוגי מוזיקאים מקומיים.

אחוז החסימה המוניציפלי

סף הקולות המינימלי שרשימה למועצה חייבת לעבור כדי לזכות במושב; גובהו נקבע לפי גודל הרשות.

סיבוב שני

בחירה מכרעת בין שני המועמדים המובילים לראשות הרשות, המתקיימת כשאף אחד לא עבר את סף 40% מהקולות הכשרים בסיבוב הראשון.

צבע אדום

מערכת ההתרעה האזרחית המופעלת בעת ירי רקטות לעבר ערי הדרום, חלק מהשגרה הביטחונית של תושבי האזור.

עוטף עזה

מכלול היישובים והמועצות האזוריות הגובלים ברצועת עזה, שנפגעו קשות באירועי 7 באוקטובר 2023.

מג׳דל

שמה של אשקלון המודרנית לפני קום המדינה, כשהיתה במקום עיירה שהוותיקה לאורך מאות שנים.

האיחוד באשקלון

הרשימה העצמאית שהריץ עייש במערכת הבחירות 2008, לאחר שפרישתו מהליכוד לא אפשרה לו להמשיך במסגרת המפלגתית.

ועדה לבחירת שופטים

הגוף המופקד על מינוי שופטים בישראל, שבו משתתפים גם נציגים של לשכת עורכי הדין, בהתאם לחוק.

חוק הנוטריונים

החוק המסדיר את הסמכתם ואת פעילותם של הנוטריונים בישראל, ואת הפיקוח עליהם.

נספח ב׳

שאלות פתוחות להשלמה

רשימה זו אינה מציעה שאלות רטוריות, אלא מפה מעשית להשלמת תמונה, כפי שנהוג בעבודה עיתונאית, שבה מובאת המסגרת שנבנתה ממקורות גלויים, ומוזמנים בעלי הידע להשלימה. הכתבה, על כל חלקיה, נכתבה על יסוד מקורות פומביים בלבד, והסעיפים שלהלן הם התחומים שבהם אישור ישיר של עובדות יוכל להעניק דיוק נוסף. הדגש באסופה כזו אינו על חידוש, אלא על השלמה של פרטים שיסייעו לציבור להבין את הדמות במלואה, בלי להסתפק בתמונת המסגרת שפורסמה עד כה.

1. שנות לידה, ילדות וצעירות באשקלון, חוויות, לימודים, התחלת העשייה האמנותית.
2. מסלול ההשכלה: לימודי משפטים, הסמכת נוטריון, השתלמויות נוספות.
3. השירות הצבאי והרקע שלפני הקריירה המשפטית.
4. השנים הראשונות של המשרד (2000-2008), הלקוחות הראשונים, המהלכים המרכזיים.
5. הניסיון בלשכת עורכי הדין, שנות כהונה, ההישגים העיקריים, והמהלכים שבראשם עמד בתקופת ״עמוד ענן״.
6. פירוט תפקידים ציבוריים: מועצת העיר, ועדות הביקורת, המכללה, דירקטוריונים.
7. אחוזי הקולות המדויקים במערכות 2003 ו-2008, ונסיבות ההפסד בכל אחת (לעומת 2013, 2.3%, ו-2018, 6.24%, שכבר מאומתים מפרסומי העיתונות).
8. הרקע לתקופת ״יש עתיד״ (2016) ולמעבר ממנה לרשימה עצמאית ב-2018.
9. הרקע למהלכי 2013 ו-2018, והסיבות לבחירה ב-2023 שלא להתמודד.
10. עולם היצירה: ציור, נגינה, ג׳אם, פרסום, היצירות וההרכבים.
11. החיבור עם אלי גולדשמידט, כיצד הכירו, ומה הוביל לשותפות במשרד ובמפלגה.
12. העמדות הפוליטיות המפורטות, ביטחון, חברה, דמוקרטיה, ציונות.
13. עדכון המגעים המדויקים בין ישראל מתפכחת לגורמים נוספים, ובהם צומת.
14. החזון לאשקלון ולמדינה, והדרך להגשמתו.

נספח ג׳

כיצד לקרוא את הספר

הכתבה כתובה כך שכל פרק עומד בפני עצמו, אבל יש בה גם מסלולים מומלצים לקריאה לפי התעניינות:

• הקורא המזדמן, פרקים 1-2, 5, 9-12, 27: הפרופיל, ההתמודדויות, העמדות, והשאלות הנפוצות.
• המתעניין בפוליטיקה המקומית, פרקים 4-5, 15, 18, 23-24: המועצה, הקמפיינים, המערכת המוניציפלית, והתמדה.
• המתעניין בפוליטיקה הארצית, פרקים 8-10, 16, 22, 25: השותפות עם גולדשמידט, המפלגה, והמהפך.
• המתעניין במשפט, פרקים 3, 19, 39: הדרך המשפטית, הנוטריון, והמשרד כיום.
• המתעניין באדם, פרקים 2, 6, 12, 20: השורשים, היצירה, והאדם שמאחורי המקצוע.

בכל מסלול, מומלץ להתחיל מהמבוא (פרק 1) כדי לקבל את התמונה המלאה, ולסיים בשאלות הנפוצות (פרק 40) ובמקורות (פרק 41) המאפשרים אימות עצמי.

בתיעוד ציבורי מסוג זה, הקריאה אינה אקט פסיבי. הקורא מוזמן לבחון את המקורות, לבדוק את הציטוטים, ולהשוות אותם עם מקורות נוספים שפורסמו מאז. התיעוד הציבורי מתעדכן כל העת, וכתבה כזו היא נקודת ציון בזמן, לא מוצר סגור. מי שיבקש לעדכן אותה בעתיד יוכל להיעזר בפרק המקורות ובנספחי ההשלמה, ולבחון אם הפרטים שנוספו מאז תומכים במסגרת שהוצגה כאן או מעמידים אותה במבחן. כך משמשת הכתבה כבסיס לדיון חי, ולא כמסמך סטטי, בהתאם לעקרונות התיעוד הפתוח שעליהם היא מתבססת, וכאמור בפרקי הפתיחה, בלי להמציא פרטים שאינם מתועדים.

נספח ד׳

במילותיו: הפוסט על ההצטרפות לישראל מתפכחת

להלן הפוסט שפרסם עו״ד אבי עייש בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו ב-3 באוגוסט 2026, במלואו ובניסוחו המקורי. מובא כאן משום שהוא מסמך ציבורי, ראשוני ומרכזי להבנת פרק החיים הנוכחי:

השותף שלי, עו״ד אלי גולדשמידט, מי שהיה ח״כ ויו״ר ועדת הכספים וסיעת העבודה בכנסת, שכיהן בה גם בתקופת יצחק רבין ז״ל, החליט להרים את הכפפה ולהקים מפלגת ימין חדשה, ״ישראל מתפכחת״ שמה.

כמי שמצטרף אליו, אני מבקש את עזרת הציבור האשקלוני, שחשוב לו לחזק את גוש הימין לעומת גוש השמאל, להצטרף, לתמוך ולסייע, כאשר ידבנו ליבו להצלחת המפלגה החדשה.

עו״ד גולדשמידט, שהוא תושב העיר שדרות, רגיש מאוד לצורכי התושבים בדרום, ובכוונתו לרכז מאמצים בכנסת הבאה לרווחתנו ולחיזוק מעמדנו בפני הממשלה שתקום. אני, כמובן, עבדכם, אעשה כל הניתן כדי להעמיד על סדר היום של המפלגה את הנושאים החשובים לנו באזור, ואני בטוח שהוא יוביל את האינטרסים שלנו ביד רמה.

חרף היותו איש שמאל בעברו, עו״ד אלי גולדשמידט מייצג קבוצה ענקית של ״מתפכחים״, שדעתם על ״השכנים״ שלנו השתנתה מהקצה לקצה.

מאז, עו״ד גולדשמידט מדלג מבמה לבמה בערוצי התקשורת, במטרה להעיר ולהאיר את חבריו מהשמאל, להתפכח ולהבין שאין לאפשר את קיומה של מדינה אחרת בין הירדן לים, ושרצוי לתמוך בקידום חוק יסוד לתכלית חובת השירות לחברה ולא רק לצבא, באופן שכל אזרח משרת וכל תרומה מתוגמלת, עד שהשירות והתרומה למדינה יהיו הערך המוביל של החברה הישראלית.

מפלגה בראשות גולדשמידט תפעל להחזיר את הציונות לראש סדר העדיפויות, תקדם התיישבות תוך הצבת יעד של עליית מיליון יהודים עד שנת המאה למדינה, בד בבד עם הטמעת תפיסת ביטחון חדשה של עצמאות, עליונות טכנולוגית והשבת ערך הניצחון.

מבחינת המפלגה: עם חופשי בארצו הוא עם המחובר לזהותו הלאומית, שחי כאן במסגרת כלכלה שמייצרת עושר ולא כלכלה שמנהלת מחסור.

כמו כל אחד מאתנו, עתיד המדינה חשוב לנו, ושומה עלינו לתרום מעצמנו בכל הכוח, ולכל הפחות בקיום הזכות שהיא חובה, להגיע לקלפיות ביום הבחירות ולהצביע כדי להשפיע.

בקיצור, אני כאן כדי לבקש את תמיכתכם במפלגה בראשות אלי גולדשמידט, שאני, כאמור, חלק ממנה.