אבי עייש: עורך דין, נוטריון, מנהיג

פתח דבר: מי הוא אבי עייש

אבי עייש הוא אחד משמות הידועים והבולטים באשקלון: הוא עו״ד ונוטריון ששילב קריירה משפטית ענפה עם פעילות ציבורית חריגה בעוצמתה וכיהן בתפקידים: סגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל, חבר מועצת עיריית אשקלון, יו״ר ועדות ביקורת של עיריית אשקלון, מועמד שהתמודד ארבע פעמים לראשות העיר, מילא תפקידי דירקטור בחברות מדווחות, כיום יו"ר וועדת ביקורת של המכללה האקדמית אשקלון ובשנת 2026 הוא בכיר בהנהגת מפלגת "ישראל מתפכחת" והוא ברשימת המועמדים לכנסת 26 מטעמה.

העובדות במבט מהיר

• מייסד משרד עורכי דין ונוטריונים שהוקם במאי 2000; המשרד מוזג ב-2014 עם משרדה של עו״ד ונוטריון ירדנה אסייג בן שלום.
• סגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל לשעבר; חבר מועצת עיריית אשקלון לשעבר; יו״ר ועדות ביקורת של העיר אשקלון לשעבר
• ארבע התמודדויות לראשות עיריית אשקלון (2003, 2008, 2013 ו-2018)
• עו״ד ונוטריון; דירקטור בחברות מדווחות; המשרד מדורג דנס 100 בענף הנדל״ן ונחשב לאחד ממאה משרדי עורכי הדין בתחום המקרקעין, המטפל בעסקאות בהיקף של מיליארדי שקלים במצטבר.
• ב-2026: בכיר בהנהגת מפלגת "ישראל מתפכחת" ומעמד מטעמה לתפקיד ח"כ.

דרכו מלווה את אשקלון כבר יותר משלושה עשורים. מי שהכירו אותו עוד בסוף המאה הקודמת בשנות ה – 80 וה 90 כפרסומאי וקמפיינר, ובשנות ה-2010 כסגן ראש לשכת עורכי הדין, מכיר היום דמות ציבורית שמצליחה לנהל במקביל משרד עורכי דין מוביל בדרום ובמרכז, דירקטוריונים של חברות גדולות בהיקפים של מיליארדי ש"ח, ומערכות בחירות עצמאיות ובלתי ממומנות.

עו״ד ונוטריון אבי עייש הוא המייסד משרד עורכי הדין עייש בן שלום גולדשמידט

הכתבה שלפניכם נכתבה על בסיס מקורות ציבוריים בלבד: פרסומים של לשכת עורכי הדין, עיתונות מקומית וארצית, ראיון גלוי שהעניק לקראת מערכת הבחירות 2018, דברים שפורסמו בפומבי, ואתר המשרד. לא המצאנו אף פרט.

כתבות מסוג זה מתעדות אישיות ציבורית כפי שהיא מצטיירת ממקורות פומביים, ומבקשות להעניק לקורא כלים להבנת דמותם של מובילי הנהגה מקומית וארצית גם יחד. הבחירה לבחון איש ציבור דרך משקפי המקצוע, העיר והתקופה נועדה להרחיב את היריעה מעבר לשם ולרטוריקה: להבין כיצד דמות אחת יכולה לחיות במקביל בעולמות שונים, עולם המשפט, עולם העסקים, עולם היצירה והזירה הפוליטית, ומה משמעותו של שילוב כזה עבור הציבור שהוא משרת. אין כאן הכרעה על נכונותן של עמדות, אלא תיעוד של דרך, מתוך מטרה שהקורא יוכל לגבש שיקול דעת עצמאי על בסיס עובדות מובאות והקשר רחב.

הקורא ימצא בכתבה פרוטה פרוטה של הדרך, ולצדה פרקי רקע שנועדו להעמיד אותה בהקשרה הרחב, בין אם בתחומי המשפט והעירייה, ובין אם בעולם המחשבה וההיסטוריה שמלווים אותה, כפי שנפרשו על פני פרקיה הרבים של כתבה זו.

שורשים באשקלון

עו״ד עייש גדל בשכונת שמשון ( הקרויה "עתיקות") שבאשקלון, אחת השכונות הוותיקות והמזוהות ביותר עם ההיסטוריה של העיר, הצמודה לגן לאומי אשקלון ולחוף הים. הבחירה לשוב ולצטט את העובדה הזו אינה מקרית: בדברי גולדשמידט, ששימש יועץ אסטרטגי בקמפיין 2018, הוא הוזכר במפורש כמי ש״גדל בעתיקות, והגיע להישגים אישיים ומקצועיים בעשר אצבעותיו״.

החיבור העמוק לאשקלון מלווה אותו בקמפיינים כולם, ולא פעם השתמש במשפטים מתוך שפת החיזור כדי לתאר את יחסיו עם העיר. בריאיון לקראת הבחירות 2018 אמר: „אני אוהב את אשקלון והיא חשובה לי, אז אני מחזר אחריה. זה כמו שאתה מחזר אחרי אישה ומנסה שוב ושוב עד שהיא מבינה שאתה רציני ובאמת רוצה אותה."

מעבר למקצוע, הוא מתאר בקריירה ציבורית ארוכה גם את הבמה האנושית שלו: מפגשי מוזיקה שבועיים, עיסוק בציור, גרפיקה ונגינה, וחוג לפילוסופיה יהודית. התמונה שמתהווה היא של איש רוח ועשייה, לא של פוליטיקאי טיפוסי.

העיתונות המקומית קושרת את שורשיו לשתי משכונותיה הוותיקות של העיר. אם בדברי גולדשמידט הוזכר כמי ש״גדל בעתיקות״, הרי בקמפיין 2018 עצמו סיפר עייש כי נסע בקווי אוטובוס אקראיים בשכונת שמשון, ״השכונה שבה גדל״. המכנה המשותף בשני התיאורים הוא עומק השורשים בשכונותיה הישנות של אשקלון, דווקא אלה שנחשבו בעשורים האחרונים למרוחקות ממרכז הצמיחה, ואליהן כיוון שוב ושוב את מסריו בדבר הצורך בהשקעה ובשוויון. כך, למשל, בקמפיין 2018 תיאר עייש את תושבי השכונות הדרומיות כמי שמרגישים, לשיטתו, ״אזרחים סוג ב׳״, והפך את ההשקעה בהן לנושא מרכזי במצעו המוניציפלי. הזהות הזו, של בן שכונות ותיקות שחוזר אליהן גם כמועמד, היא אחת מעמודי התווך של המסר האישי שלו.

השכונות הוותיקות של אשקלון, שעליהן גדלו הדורות הראשונים של העיר היהודית החדשה, נושאות עמן לא רק היסטוריה, אלא גם שאלות של שוויון ופיתוח. כמו ערי פיתוח אחרות בדרום, גדלה אשקלון בצורה לא אחידה: שכונות שהוקמו בעשורים הראשונים נשארו מאחור מבחינת תשתיות ומוסדות ציבור, בעוד אזורי הצמיחה החדשים משכו אליהם את ההשקעות ואת הדיור החדש. הפער הזה יצר תחושת קיפוח, שתושבים ותיקים מתארים לא פעם, ושמועמדים מקומיים הפכו אותה לנושא מרכזי במצעם. דווקא מי שגדל בשכונה ותיקה, ויודע ממקור ראשון מה משמעותה של תחנה רחוקה או של מוסד ציבור צפוף, יכול להבין את השאלות הללו לא מהסקרים אלא מהזיכרון. העובדה שבן שכונות ותיקות בחר לחזור ולפנות אליהן בקמפיינים, גם כשכבר חי בהצלחה, היא אמירה ציבורית העומדת בפני עצמה, שלא נעלמה מעיני הבוחרים, והיא שנתנה למסרי ההשקעה בשכונות את המשקל האישי שלהם.

נקודות ציון ראשונות

• נולד בקזבלנקה במדינת מרוקו ועלה ארצה בגיל הרך בשנת 1964 ומאז גדל וצמח באשקלון; מקורות מקומיים מקשרים אותו לשכונות "עתיקות" היא שכונת שמשון באשקלון.
• בצעירותו עסק באמנות, ציור ופיסול, גרפיקה ונגינה, גם כמקור פרנסה
• קשרי קהילה עמוקים בעיר, מלווים את דרכו הציבורית כולה

הדרך המשפטית: ממייסד המשרד לסגן ראש לשכת עורכי הדין

בחודש מאי 2000 ייסד אבי עייש את המשרד הנושא את שמו. המשרד, שפתח את דלתותיו באשקלון, התרחב במהלך השנים והפך לאחד המשרדים הגדולים והמובילים באזור הדרום, ובפרט בתחומי דיני משפחה, תאגידים, תעבורה ומקרקעין.

בשנת 2014 מוזג המשרד עם משרדה של עו״ד ונוטריון ירדנה אסייג בן שלום, מהלך שהכפיל את היקף הפעילות והוביל לפתיחת סניף נוסף בתל אביב, בבית הפרקליט ברחוב הארבעה 28. הצוות גדל ל-7 עורכי דין, 2 מתמחים ו-3 עובדים מנהליים.

עיקר המוניטין שלו נבנה לא רק במשרד הפרטי, אלא גם בעמדות ההנהגה המקצועית: סגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל, התפקיד הבכיר ביותר אחרי ראש הלשכה, במסגרתו היה מעורב בהובלת המדיניות המקצועית של מעל 70 אלף עורכי דין בישראל. לצד זה כיהן כיושב ראש ועדות ביקורת ציבוריות, וצבר ניסיון בליטיגציה מורכבת מול רשויות, חברות ולקוחות פרטיים.

בביוגרפיה הרשמית של המשרד, שפורסמה בפסקי דין ובאתר המשרד, תועד הרקע המקצועי במילים אלה: ״עו״ד אבי עייש הינו עו״ד ונוטריון בעל ותק של 16 שנה בעריכת דין, בעל תואר במשפטים, וכיהן במהלך הקדנציה האחרונה כסגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל״. הניסוח ״הקדנציה האחרונה״, החוזר על עצמו במקורות, מרמז על כך שהכהונה הבכירה בלשכה אינה נמשכת בימינו, נתון המשקף את הדרך מההנהגה המקצועית הארצית אל הבמה הציבורית. כיום הוא בעל וותק של כ 26 שנים בתחומי המשפטים ועריכת דין.

שמו המלא מתועד במקורות הרשמיים בגוון קל בין מקור למקור: בעמוד האודות של המשרד נכתב שהמשרד הוקם ״על ידי אבי עייש אברהם עו״ד ונוטריון״, ואילו ברישום הנוטריונים הרשמי מופיע שמו כ״אבי אברהם עייש, נוטריון״, תחת מספר רישיון 2105743. השוני בסדר המרכיבים בין רישום לרישום אינו נדיר בתיעוד שמות רשמי, ומדגיש שהשם המלא, הכולל את המרכיב ״אברהם״, הוא החותם הנדרש במסמכים נוטריוניים רשמיים.

גם האופן שבו בחר להציג את עצמו בפרופילים הציבוריים הרשמיים שלו משקף את הדגשים של הקריירה. בדף הפייסבוק ובחשבון האינסטגרם הוא מגדיר עצמו בקצרה כ״עו״ד ונוטריון״, ומציין שהתפקידים הבכירים, סגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל, חבר מועצת העיר אשקלון ויו״ר ועדת הביקורת, הם תפקידים ״שהיו״, בלשון עבר. הבחירה בניסוח הזה, המבחין בין הזהות המקצועית התמידית לבין התפקידים הציבוריים שמילא, מצטיירת כתיאור מדויק של עמדתו: עורך הדין והנוטריון נשאר דמותו הקבועה, בעוד הכניסה והיציאה מהזירה הציבורית מפורטות באדיקות. כך, אפילו בפרופיל קצר בן שלוש שורות, מועבר המסר שאפיין את שנותיו הציבוריות: שירות ציבורי כתחנות בחיים, ומקצוע אמון כיסוד קבוע.

הנוכחות הדיגיטלית הזו, שאינה שולית, נשענת על ערוצים שמלווים אותו שנים. בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו, שצבר קרוב לשמונת אלפים לייקים, מופיע לצד ההגדרה המקצועית גם גילו, שנרשם בפרופילים השונים לאורך השנים בגילים שונים, ובהם 62 ו-64, טווח שעשוי לשקף מועדי עדכון שונים. החשבון מתעד את פעילותו הציבורית, את קמפיין 2018 ואת עדכוני המשרד, ומשמש למעשה כתיעוד ישיר של הקריירה, המובא מפיו. גם בחשבון האינסטגרם הרשמי (@aviayashlaw), המונה למעלה מ-1,700 עוקבים וכ-265 פרסומים, נשמרת ההגדרה הקצרה: עו״ד ונוטריון, סגן (לשעבר) ראש לשכת עורכי הדין, חבר מועצת העיר לשעבר ומועמד לשעבר לראשות העיר. הבחירה לחשוף גם את הגיל בתוך הגדרת הזהות הקצרה, שנויה כמובן במחלוקת, אבל היא תואמת את גישתו המוצהרת לאורך השנים: שקיפות, בלי שמירה על תדמית מנופחת. כיום הוא יהיה בן 65 ביום ה 25 בדצמבר השנה.

יש לי משרד מהגדולים באזור, עם צוות מקצועי ומיומן ומכונה משומנת היטב, כך שהכל ממשיך להתנהל כרגיל וריצה לראשות לא פוגעת לי בפרנסה. אני עצמי, כמובן, גם ממשיך לעבוד ומופיע בבתי משפט.

עו״ד ונוטריון אבי עייש במשרד עורכי הדין שהקים באשקלון עו״ד ונוטריון אבי עייש במשרד

המשרד מייצג ומלווה גופים מסחריים וציבוריים גדולים בכל ענפי המשפט האזרחי, כולל חברות פרסום, חברות נדל״ן, קבלני בניין וחברות מסחריות מובילות, לצד מתן ייעוץ משפטי שוטף לרשויות וללקוחות פרטיים.

הקול הציבורי של סגן ראש הלשכה

הדרך אל התפקיד הבכיר בלשכה עברה גם דרך הזירה המקצועית-מוסדית של הלשכה עצמה. בבחירות שנערכו ב-21 ביוני 2011, תועד עייש כמי שהסיר את מועמדותו לתפקיד יו״ר ועד מחוז הדרום של לשכת עורכי הדין, והודיע שיתמוך במועמדותו של עו״ד רפי בוקר לתפקיד. לפי הפרסום באשקלון נט, הצטרפותו חיזקה באותה מערכת גם את מחנהו של עו״ד דורון ברזילי, שהוצג בפרסום כמועמד לתפקיד יו״ר לשכת עורכי הדין בישראל במחוז הדרום. התיעוד הזה מצייר את עייש לא רק כעו״ד מהשורה, אלא כשחקן פעיל במערך הפוליטי-מקצועי של הלשכה, שנים לפני שהגיע לתפקיד סגן ראש הלשכה.

הכהונה הבכירה בלשכה לא נותרה רק עניינית-מקצועית. בשלהי נובמבר 2012, בעקבות מבצע ״עמוד ענן״, פנה עייש במכתב רשמי אל שר התמ״ת דאז, שלום שמחון, בשם בעלי העסקים והעצמאים באשקלון, בדרישה להזדרז במתן הפיצויים ולפשט את ההליכים. במכתבו הוא תיאר את שיתוק המסחר בעיר בעת המבצע, והשווה את התהליך הסבוך שזכרו בעלי העסקים מימי ״עופרת יצוקה״, שבו, לדבריו, עורכי דין ורואי חשבון ומתווכים ״גזרו את הקופון״ על חשבון הניזוקים. הוא סיפר על עצמאים שהעדיפו לוותר על הפיצויים משום שלא יכלו לעמוד לבדם בטפסים המורכבים, וחתם בקריאה ברורה: ״המצב ממש לא יכול לחזור על עצמו הפעם, משום שבעלי העסקים חייבים להתאושש מהמלחמה כאן ועכשיו ומייד״. לפי הפרסום, רשימה ארוכה של בעלי עסקים התאגדה לצדו בעניין.

גם שנים אחר כך, בינואר 2025, חזר עייש לתאר את הלשכה מזווית של ביקורת פנימית, בפוסט פומבי שבו מתח ביקורת על הנהגת לשכת עורכי הדין על שימוש בכספי חברים לצורכי כנסים פוליטיים ופרסום, במילים קשות כנגד מה שנראה בעיניו כחריגה מיעודה המקצועי של הלשכה. הדברים הללו מצטרפים לקו עקבי באמירותיו הציבוריות: אחריות, פיקוח, ושמירה על גופים ציבוריים מפני ניצול אינטרסים. אותו קו עמד גם בבסיס הקמת הפורום לאיכות שלטון והמכון לדמוקרטיה שבה השתתף, ויופיע שוב בהתמודדויותיו המוניציפליות.

תפקידים מרכזיים

• מייסד משרד עורכי דין עייש בן שלום גולדשמידט (מאי 2000)
• סגן ראש לשכת עורכי הדין בישראל (קדנציה אחרונה)
• עו״ד ונוטריון, בעל הסמכת נוטריון
• חבר מועצת עיריית אשקלון לשעבר ויו״ר ועדת הביקורת
• יו״ר ועדת הביקורת של המכללה האקדמית אשקלון
• דירקטור בחברות מדווחות

מאחורי הנתונים היבשים של גודל משרד עומד סיפור של צמיחה הדרגתית. הקמת משרד עורכי דין מאפס, באזור שנמצא מחוץ למרכז העסקים הראשי של המדינה, היא מלאכה הדורשת לא רק ידע משפטי, אלא גם יזמות, ניהול ואמון. עורכי דין הפותחים משרד עצמאי נדרשים לבנות מוניטין, לרכוש לקוחות, לגייס צוות ולנהל תזרים מזומנים, כל אלה במקביל לליטיגציה שוטפת. שיעור המשרדים הקטנים שנסגרים בשנותיהם הראשונות גבוה, וההישרדות לאורך שני עשורים, כפי שעשה המשרד שהקים עייש, אינה דבר של מה בכך. דווקא הניסיון הזה, של בנייה הדרגתית וניהול מתמשך, הוא שהופך עורך דין עצמאי למבין עמוק של סיכונים והזדמנויות, וזו גם הפרספקטיבה שמייצגים אנשי מקצוע שהקימו עסק בעצמם, בשונה מאלה שעשו את דרכם במוסדות גדולים, וזו גם אחת הסיבות שניסיון כזה נחשב לנכס כשעוברים לתחומי השירות הציבורי.

המועצה, ועדות הביקורת והמכללה האקדמית

לפני ההתמודדויות לראשות העיר, פעל עו״ד עייש במשך תקופה משמעותית מתוך המוסדות המוניציפליים. הוא כיהן כחבר מועצת עיריית אשקלון עם שני מנדטים, ובתקופת כהונתו של ראש העיר ישראל מהצרי שימש כראש האופוזיציה העירונית.

כחבר מועצה היה פעיל בוועדות מרכזיות, ובהמשך מילא תפקידי ביקורת בכירים: יושב ראש ועדת הביקורת של עיריית אשקלון ויושב ראש ועדת הביקורת של המכללה האקדמית אשקלון. הוועדות הללו אחראיות לבדיקת תקינות השימוש בכספי ציבור, ומתוקף תפקידו נדרש לגלות קפדנות מקצועית, עצמאות ושיקול דעת.

העיסוק בפיקוח ובביקורת כספים נמשך גם במישור הפרטי-ציבורי, כמי שמשמש דירקטור בחברות מדווחות, תפקיד שחייב אותו לחתום על דוחות כספיים, לוודא ציות לרגולציה ולהיות אחראי לבעלי המניות. בשילוב עם ליטיגציה אזרחית ומסחרית, הפך הציר של ״חוק, כסף ואחריות״ לקו האורך של הקריירה שלו.

הכהונה במועצה לא הייתה רציפה, ומערכת 2008 הדגימה זאת בחדות: ביום הבחירות, שתואר בעיתונות כ״היום השחור של אבי עייש״, איבד עייש לא רק את המרוץ לראשות העיר, אלא גם את הכיסא במועצת העיר, תוצאה שסימנה אחת מנקודות השפל בקריירה הציבורית שלו. גם אחרי ההפסד הכפול הזה שב לתפקידים ציבוריים, וביניהם יו״ר ועדת הביקורת של העירייה ושל המכללה האקדמית, תפקידים שדרשו דווקא אמון מצד נבחרי ציבור שנבחרו במערכות שבהן התמודד נגדם. היכולת לחזור ולמלא תפקידי פיקוח בכירים אחרי הפסד, היא אחד המאפיינים שהקנו לו, לשיטת העיתונות המקומית, את המעמד של מי ש״תמיד רץ עד הסוף״, גם כשהדרך חזרה עברה דרך תפקידים של ביקורת ולא של שלטון.

תפקידי הביקורת שעמדו במרכז הזירה הזו אינם תלויים בגחמותיהן של בחירות. ועדת ביקורת בעירייה, ובוודאי ועדת ביקורת של מוסד אקדמי, נמדדת ביכולתה לבדוק את השימוש בכספים בלי תלות במרכיבי הקואליציה, ולעתים קרובות דווקא האנשים שאינם חלק מהשלטון הנוכחי הם שיושבים בראשה. זו גם אחת הסיבות שדמותו הציבורית של עייש נתפסה במשך שנים כמי שיודעת להיות ביקורתית מבחוץ, גם כשהיה נדרש לשתף פעולה עם גופים שכנגדם התמודד בעצמו. השילוב הזה, בין יזם שבונה, מתמודד שמפסיד, ובודק ששב לתפקידים אחראיים, הוא מהדוגמאות המובהקות לדרך שבה חיים ציבוריים יכולים להימשך גם מחוץ למעגל הכוח, דרך תפקידי פיקוח שדורשים אמון כפול, של מי שנבחרו לכהן ושל הציבור הרחב שבוחן את ההתנהלות.

ארבע ההתמודדויות לראשות עיריית אשקלון

אין כמעט פרק בפוליטיקה האשקלונית של שני העשורים האחרונים שלא נכתב עם השם ״אבי עייש״. כפי שסוכם עליו ב-2023: ״בכל מערכת בחירות שהתקיימה ב-20 שנים האחרונות היה עו״ד אבי עייש מועמד לראשות עיריית אשקלון״. מדובר בארבע מערכות בחירות רצופות, ב-2003, 2008, 2013 ו-2018, שהפכו אותו, בלשון העיתונות המקומית, למי ש״השם שלו כבר מזמן הפך לשם נרדף למערכת בחירות״.

בשונה מרוב המתמודדים, בחר עייש לנהל קמפיינים עצמאיים לחלוטין, ללא הלוואות של טייקונים, ללא תלות בגופים ממומנים, וכשכוחות השטח שלו מורכבים מ-100% מתנדבים. כל אחת מהמערכות הללו הותירה אחריה לקח, וכל אחת מהן נכנסה לנרטיב שהפך לחתימתו הציבורית: התמדה כערך, ועצמאות כערובה לנקיון כפיים.

מערכת 2003: ההחמצה הגדולה

המרוץ הראשון לראשות העיר היה גם ההבטחה הגדולה ביותר. בסיכום רטרוספקטיבי שהעניק ב-2023, תיאר עייש את מעמדו במערכה ההיא במילים כנות: ״עוד בזו שהתקיימה בשנת 2003, אז היה עייש התקווה הגדולה לשינוי והמועמד המוביל והבטוח לראשות העירייה עם תמיכה רחבה מאוד״. ואולם, מערכת הבחירות הזאת הייתה גם ״ההחמצה הגדולה״ עבורו: מאות בודדות של קולות הפרידו בינו לבין עלייה לסיבוב השני מול שבתאי צור, מה שהיה מספק לו, לדבריו, ניצחון בטוח.

מערכת 2003 חשפה גם את עוצמת העימות מול מנגנון העירייה. ב-20 באוקטובר 2003 פורסם ב״הארץ״ כי עייש, אז מועמד לראשות העיר, הגיש תלונה נגד ראש העיר המכהן שבתאי צור בגין הונאה והוצאת לשון הרע, לאחר שלטענתו נתפסו פעילים ממטהו של צור מדביקים כרוזים מזויפים נגדו. הכתבה, שנושאת את הכותרת ״מועמד באשקלון: פעיליו של ראש העיר זייפו כרוזים נגדי״, מצטרפת לתיאור הימים ההם, שבהם הוגדרה הזירה המקומית כרוויית התגוששויות.

במקרה ההוא התקיימה האמרה ״שניים רבים והשלישי לוקח״: רוני מהצרי, האנדרדוג שלא ייחסו לו סיכויים באף סקר, לקח את הקופה בסיבוב השני, כשקולותיהם של תומכי עייש, שהיו ״חסידי השינוי״, הכריעו את הכף. בתום הספירה ניצח מהצרי את שבתאי צור ב-54% מול 46%, בניצחון שתואר במטהו כ״ניצחון של דוד נגד גוליית״. מאותה נקודה נטען דפוס שחזר על עצמו במערכות הבאות: המועמד העצמאי, שסירב להצטרף למשחקי הדילים והחיבורים, ניצב שוב ושוב מול מנגנונים ששקלו ממנו יותר.

מערכת 2008: מהפייבוריט להתרסקות

למערכת 2008 הגיע עייש כמי שנחשב לפייבוריט, כך תיארה אותו העיתונות המקומית בדיעבד. ב-25 במאי 2008 חנך באופן חגיגי את מטה הבחירות הראשון שלו, ברחוב הרצל בעיר, בהרמת כוסית שאליה נקראו פעיליו. המטה נועד לרכז את צוות המתנדבים שהתהווה סביבו, והיווה את הבמה שבה ביסס את תדמיתו כ״מועמד הדרום המקומי״, עצמאי, אשקלוני ובלתי תלוי.

המהלכים מאחורי הקלעים באותה מערכה חשפו את יחסיו הסבוכים עם מנגנון הליכוד. ההנהלה הארצית של התנועה הקימה ועדת היגוי לבחינת ההיערכות לבחירות המוניציפליות, שעמדה לפני שתי אופציות: פריימריס בקרב חברי הסניף, או סקר שיקבע מי מבין המועמדים בעל הסיכויים הטובים ביותר להביא לניצחון. בסניף הליכוד באשקלון נמנו אז 1,757 חברים, ומתוכם הכריזו על מועמדותם לראשות העיר חמישה: עו״ד אבי עייש, שבתאי צור, מישל בוסקילה, מישל לוסקי ואלי מלכה. נדרשו מהמועמדים לגייס 200 ממליצים מקרב חברי הסניף, לצד התחייבות כספית.

עייש, שהיה בין הסוברים כי הדבר הנכון לעשותו באשקלון הוא לקיים סקר, היה משוכנע שבסקר כזה יזכה בתמיכת הליכוד. ואולם, לאחר שחמשת המועמדים עמדו ביעדים שהציב להם מרכז הליכוד, הועברה לו הודעה מטעם מנכ״ל הליכוד, כי בחירת המועמד באשקלון לא תיערך על פי סקר אובייקטיבי. בתגובה, לא הגיש עייש את מועמדותו לליכוד, והמשיך עם רשימתו העצמאית ״האיחוד באשקלון״. באותם ימים ניסח את הביקורת שהפכה לסימן היכר שלו: „הליכוד עוד פעם החמיץ את ההזדמנות לנצח באשקלון ובגדול. מועמד אחר מטעמו לא יצליח להיבחר לראשות העירייה והליכוד יפסיד." הוא הבהיר כי ימשיך לפעול גם ללא הליכוד, וכי ייתכן שהנושא ייבחן מחדש בהמשך.

יום הבחירות, 11 בנובמבר 2008, תואר בעיתונות המקומית בכותרת ״היום השחור של אבי עייש״: הפייבוריט לכאורה לא מימש את הציפיות, וגרוע מכך, איבד גם את הכיסא במועצת העיר. בסיבוב הראשון הפתיעה הטבלה את כל הציפיות: איתמר שמעוני הוביל עם 25.9% מהקולות, אחריו סגן ראש העיר בני וקנין עם 20.6%, ואחריהם שבתאי צור עם 14.3% וריימן פולאט עם 11.1%, כשעייש נותר הרחק מהצמרת ומותר לו, כביכול, לראות את הקרב על ראשות העיר מתנהל בלעדיו. שבועיים אחר כך, ב-21 בנובמבר, פרסם עייש טור פרידה אישי באשקלון ניוז, שבו סיכם את המערכה והמליץ על הראש הבא. המערכה הזו, ככל הנראה, לימדה אותו שיעור שעיצב את כל ההתמודדויות הבאות: הישענות על מנגנונים ארציים אינה מהווה ביטחון, ואמון הציבור חייב להיבנות ישירות, מול הבוחר.

עוד באותה מערכה בלטה רשימתו בחריגה מהקונבנציה. תנועת ״האיחוד באשקלון״, שהעמידה את עייש בראשה, הציגה באוקטובר 2008 את הנבחרת שלה למועצת העיר, ושלדבריה שמה דגש על מעמד האישה: היא היתה התנועה היחידה במערכה שהעמידה במקום השני אישה, את עו״ד דבורה. הבחירה הזו עולה בקנה אחד עם מה שיחזור עייש עליו גם במערכת 2018, כשחיבר לרשימתו את ריקי שי כמספר 2 והגדיר אותה כייצוג של הכוח הנשי באשקלון.

מערכת 2013: רץ עד הסוף לקומה הרביעית

לאחר ההפסד ב-2008 גזר על עצמו עייש, בלשון העיתונות המקומית, ״שתיקה ציבורית״, אולם בחצי השנה שקדמה לבחירות של 2013 החל לצבור כוחות: לארגן קבוצות ותומכים בקרב אנשי עסקים ותושבים. ב-6 במרץ 2013 העלתה העיתונות המקומית את השאלה האם יצטרף למירוץ, ובהמשך אותה שנה השיב עליה בפועל.

בחודש אוגוסט, בטרם נסגרו הרשימות, נפוצו במחנות המתמודדים שמועות על חיבורים אפשריים: מחנהו של שמעוני הפיץ כי עייש יחבור אליו כדי להביס את וקנין במכה אחת, ומחנהו של וקנין הפיץ להפך, כי עייש נועד לבלום את שמעוני. בתגובה פרסם עייש הבהרה חדה: „שיהיה ברור לכל, כי ב-2013 אני בא כדי לשנות! אשקלון זקוקה לשינוי אמיתי! בניגוד לשמועות שמפיצים המקורבים של יריביי, אין לי כל כוונה לחבור למועמד זה או אחר. יריביי לחוצים. כל אחד מהם יודע שהוא לא מנצח בבחירות הללו לבדו. למען הסר ספק, אבי עייש ראש העיר הבא של אשקלון!"

בכתבה שכותרתה ״אבי עייש: אני רץ עד הסוף לקומה הרביעית״, לא הכחיש עייש כי ניהל שיחות עם כל המועמדים, וכי כולם, בלי יוצא מן הכלל, עשו מאמץ לקיים עמו שותפות, בין כדי לבצע שינוי ובין כדי ״להציל״ את העיר מיריבם. הוא הצהיר כי ירוץ עד הסוף, והעיתונות ציינה לזכותו כי ״עייש אף פעם לא אכזב ותמיד רץ עד הסוף״. מועד הגשת הרשימות נקבע ל-16 בספטמבר 2013, והשמועות על החיבורים נותרו תלויות באוויר עד הרגע האחרון. הביטוי ״לרוץ עד הסוף״, שליווה את המערכה ההיא, הפך מאז לחתימתו של עייש בכל התמודדות.

ואולם, מערכת 2013 הניבה את אחת התוצאות המאכזבות מבחינתו: בעוד שבקרב הצמרת חולל איתמר שמעוני מהפך כשגרף 52.3% מהקולות מול 40.3% לראש העיר המכהן בני וקנין, קיבל עייש 2.3% בלבד, לפניו לאה מלול עם 5%. את השנים שבין 2008 ל-2013 הוא תיאר כמי שגזר על עצמו ״שתיקה ציבורית״, ונראה כי התמורה לא הייתה בהתאם לתקוות. ובכל זאת, דווקא התוצאה הזו, הנמוכה מבין המערכות, היא שהדגימה את העקשנות שאפיינה אותו: את ההתאוששות למסע הבחירות הבא, המתוקשר ביותר, הוא עשה בלי המנגנונים שהיו ליריביו, וזו היתה נקודת המוצא של סיפור 2018.

בין המערכות: ראש מטה ״יש עתיד״ (2016)

בפברואר 2016 הפתיע עייש את הזירה המקומית במהלך שונה: הוא נבחר לתפקיד ראש מטה תנועת ״יש עתיד״ באשקלון, מינוי שאישר יו״ר התנועה, ח״כ יאיר לפיד, בפגישה אישית. העיתונות המקומית ציינה אז כי עייש, שהיה מזוהה עם הליכוד במשך כעשור, ״חש לא בנוח בתנועת הליכוד החדשה שהתרחקה מאוד מימיה הטובים בהנהגתו של מנחם בגין״, וכי כבר בבחירות הקודמות שקל להצטרף לשר משה כחלון. יציאתו מהליכוד תוארה בעיתונות כמהלך טבעי מבחינתו.

בדברים שפורסמו עם המינוי ניסח עייש את השקפתו הפוליטית-מפלגתית באותה תקופה: „אני רואה בח״כ יאיר לפיד מנהיג של הדור החדש. הוא מוביל מפלגה שפויה שאינה קיצונית לימין ואינה קיצונית לשמאל." הוא סיפר על הקמת מטה שצוותו מורכב מאנשים מוכשרים ומנוסים, והעריך כי עשרות אנשי ליכוד באשקלון ימצאו ״פינה חמה״ בתנועה החדשה. הוא הזכיר גם את חלקו בהקמת פורום לאיכות שלטון ומכון לדמוקרטיה, כדי להיאבק בשחיתות בשלטון המקומי, ואת היותו משוכנע שקשריו עם התושבים יתרמו לכוחה של התנועה בעיר. באוקטובר אותה שנה אירח את יו״ר התנועה בחגיגות חג הסוכות, בבית אמו בעיר. המהלכים הללו נראו כהכנה לקפיצה לזירה הארצית, ואולם, כפי שהתברר בקמפיין 2018, עייש בחר דווקא לשמור על אופייה המקומי והבלתי מפלגתי של רשימתו.

מערכת 2018: הקמפיין המתוקשר

המערכה המתועדת ביותר שלו הייתה מערכת 2018, שבה התמודד כשהוא משלים רבע מאה של נוכחות ציבורית. לקראת הבחירות, שנקבעו לאוקטובר 2018, ניהל עייש קמפיין רחב שהתאפיין בכמה מהלכים מרכזיים. עוד ביוני 2017, כשהעריכו במשרדו שהבחירות יוקדמו אם ראש העיר דאז יבחר להתפטר כדי ״להתפנות למאבק על חפותו בבית משפט״, קבעו בדף הפייסבוק של המשרד: ״בינתיים טוב לדעת, שיש אלטרנטיבה, יש עתיד, יש תקווה״, רמיזה מוקדמת לריצה שבה היה עתיד להכריז. בחלוף הזמן נשארה המערכה במועדה, והקמפיין יצא לדרך על כל היקפו:

• חיבור עם ריקי שי, שהתמודדה אף היא לראשות העיר, פרשה מהמרוץ והפכה למספר 2 ברשימתו. עייש הגדיר אותה כ״ייצוג של הכוח הנשי באשקלון״, וצייר את החיבור כשותפות לעיר ״נקייה משחיתות שלטונית, עם שקיפות אבסולוטית ושוויון הזדמנויות מוחלט״.
• צירוף גולדשמידט כיועץ אסטרטגי, ח״כ ויו״ר ועדת הכספים לשעבר, אלי גולדשמידט, נרתם בהתנדבות וסייע בגיבוש האסטרטגיה.
• קמפיין חוסך ולא תלוי, כושרו הפרסומי של עייש עצמו אפשר לו לנהל את הקריאייטיב וההפקה בעצמו: ״אני עושה בשקל אחד מה שאחרים מוציאים עליו 10 שקלים״.

בראיונות תיאר את עצמו כמועמד ״הכי בלתי לחיץ שהיה לנו אי פעם״: „לא לקחתי מיליונים מרבנים, קבלנים וטייקונים. לא נזקקתי לעזרתם, ולכן ביום שאחרי אני גם לא חייב שום דבר לאף אחד." את מעמדו הציבורי ניסח כך: ״אני מוכר ומפורסם כבר הרבה מאוד זמן, לא רק בעקבות הקמפיין הנוכחי. אין אחד שיכול להגיד מילה רעה על אבי עייש, כולם מייחסים לי יושרה והגינות.״ פרק 28 בכתבה זו, ״מערכת 2018: הצצה לקמפיין אחר״, מפרט את שיטת העבודה ואת מהלכי המערכה.

בחודש יולי 2018 הגיע המאבק לזירה ארצית: יו״ר תנועת יש עתיד, ח״כ יאיר לפיד, הגיע לעיר ונפגש עם מאות מתושביה בכנס שהתקיים במלון הרלינגטון, בזכות ארגונו של מטה המפלגה בעיר בראשות עייש ושל ראש סיירת השטח באזור, רונית יובל. עייש נשא את דברי הפתיחה והצהיר על כוונתו להקפיא את הסכם הגג עד לשיפור התשתיות בעיר, ״בבחינת עניי עירך קודמים״, והתחייב להיאבק למען הכרה באשקלון כאזור עדיפות לאומית א׳ ולפעול להענקת הטבות מס לתושביה: „אם לנהרייה מגיע, אם לאופקים מגיע, גם לאשקלון מגיע." בימים שלאחר מכן החל להחתים עצומה למען מטרה זו. לפיד, שסיפר לנוכחים כיצד דאג להצבת מזגנים במקלטי העיר אחרי מבצע צוק איתן, התייחס בדבריו לבחירות המוניציפליות ההולכות וקרבות והגדיר את עייש כמועמד המוביל והמתאים ביותר להנהיג את אשקלון: „עו״ד אבי עייש נאמן לערכי המפלגה, בעל יושרה, ולו ארגז הכלים הטוב ביותר להנהיג את אשקלון."

2023: הפרישה הראשונה מזה שני עשורים

ב-2023 הגיעה תפנית: לראשונה זה שני עשורים, הודיע עו״ד עייש כי אינו רץ לראשות העיר. בריאיון מיוחד שכותרתו הייתה ״לראשונה מזה שני עשורים: עו״ד אבי עייש מסביר מדוע אינו רץ״, סיפר: ״אין יום שאני עובר ברחוב או יושב בבית קפה, ואין אליי פניות לברר שאלה זו. הרבה תושבים התרגלו שאני מצוי בגלריית המועמדים״, והסביר כי הסיבה נעוצה בשיטה הפוליטית הקלוקלת. לשיטתו, כל עוד אחוז ההצבעה נותר נמוך, אין סיכוי למועמד שאינו מחובר לרבנים או לקבלני קולות ידועים להיבחר, והוא מתח ביקורת על כך שהמחוקק קבע יום שבתון לבחירות המוניציפליות, בלי לצרף את הסייג שיוכחו הצבעה בפועל. הפרישה מהמרוץ, כך התברר בדיעבד, לא סימנה את סוף דרכו הציבורית, אלא הותירה את הבמה להמשך אחר: היציאה לזירה הפוליטית הארצית.

המשמעות הוויזואלית של היעדרות זו לא נעלמה מעיני העיתונות המקומית, שתיארה כיצד לאורך השנים הודיעו על בוא עונת הבחירות המוניציפליות דווקא שלטי החוצות שבהם נראה עייש עם רעמת השיער המפוארת, שהפכה לסמלו המסחרי. ועכשיו, צוין בדיווח, דמותו נעדרת מהמרחב הציבורי. אותו סימן היכר, שהיה בעצמו כלי תקשורת פוליטי, הדגיש ביתר שאת את הפער בין הנוכחות הקבועה בשני העשורים לבין הבחירה להיעדר במערכה הספציפית, והוסיף ממד אישי-ויזואלי לפרשנות על שלב חדש בקריירה.

באותו ראיון נשאל עייש גם אם הפסיד הון רב בארבע מערכות הבחירות, והשיב כי המרוצים אכן עלו לו בממון, אבל מעולם לא הסתמך על תורמים כבדים ופעל לפי החוק, והוסיף פרט ששופך אור על יחסי האמון שנרקמו עם מוסדות הבקרה: ״מבקר המדינה תמיד ציין את התנהלותי במצוינות״. הוא הדגיש שלא נפגע כלכלית, משום שניהל את ענייניו באחריות ובחוכמה, וכפרסומאי ידע לעשות בשקל אחד מה שאחרים נדרשו לארבעה שקלים. לצד זאת, הציג גם ביקורת עצמית נדירה, כשנשאל במה טעה במבט של שני עשורים לאחור: ״טעיתי שלא פעלתי די להוביל חקיקה לצורך הגדלת אחוזי ההצבעה... טעיתי בכך שלא נערכתי מספיק בפן הטכני של הבאת מצביעים לקלפיות, אלא הסתמכתי על הסקרים וסמכתי על הבוחר הרציונלי שיטרח להגיע ולהצביע״.

ארבע מערכות במספרים

• 2003, ההחמצה הגדולה: הפסד בפער של מאות בודדות של קולות, מבלי לעלות לסיבוב השני; שם ניצח רוני מהצרי את שבתאי צור (54% מול 46%)
• 2008, מהפייבוריט להתרסקות ביום הבחירות (11.11): אובדן הכיסא במועצה; בסיבוב הראשון הובילו שמעוני (25.9%) ווקנין (20.6%), ובסיבוב השני ניצח וקנין (52% מול 48%)
• 2013, ״רץ עד הסוף לקומה הרביעית״: עייש קיבל 2.3%; שמעוני ניצח בסיבוב ראשון עם 52.3% מול 40.3% לווקנין
• 2018, הקמפיין המתוקשר: עייש קיבל 6.24%; גלאם ניצח עם 40.32% (25,111 קולות) מול 39.83% לשמעוני (24,737), בהפרש של 374 קולות
• 2023, ויתור ראשון מזה שני עשורים + ביקורת פומבית על השיטה

הפרסומאי, האמן והמוזיקאי

קריירת האמנות של עייש קדמה לקריירה המשפטית. בראיון המרתק שהעניק לקראת הבחירות 2018, חשף צד שכמעט אינו מוכר לציבור: ״מגיל צעיר עסקתי באמנות, גרפיקה ונגינה וגם התפרנסתי מזה. לאחר מכן הלכתי לכיוונים אחרים, אבל הדברים הללו מעולם לא ויתרתי.״

הוא מנגן על גיטרות בס וחשמלית, עוסק בציור ומשרבט. בכל יום שלישי הוא נפגש עם חבריו הוותיקים מהלהקות של פעם בחומוס איינשטיין בשכונת גבעת ציון באשקלון, שם מנגנים ושרים שירים נוסטלגיים. המפגשים הללו, כך הוא מספר, הם עוגן קבוע בחייו.

הכישורים הפרסומיים לא נותרו רק כתחביב: בשנות ה-90 וה-2000, לפני שהפך לדמות מוכרת בזכות עצמו, שימש כקמפיינר של דמויות פוליטיות באשקלון ובערים אחרות. הוא ניהל את מסעותיהם של ראש העיר לשעבר בני וקנין ושל חבר הכנסת לשעבר אלי דיין, וליווה מועמדים מערים נוספות.

בקמפיינים שלו עצמו תורגם הידע הזה לחיסכון אדיר: הוא כותב לעצמו את הקופירייטינג, מכין לעצמו את הגרפיקה והסרטונים, ומנהל מערך שטח של 100% מתנדבים. ״אני עושה בשקל אחד מה שאחרים מוציאים עליו 10 שקלים״, אמר, ״יש לי צבא של 100% מתנדבים, אף אחד לא עושה פעילות בתשלום.״

אני לא חובב שינה, ותמיד אומר שאחרי 120 יהיה לנו מספיק זמן להעביר בשינה. אני ממקד את תשומת הלב שלי להווה ולכל דקה שבה אני חי.

השילוב בין אמן, פרסומאי ועו״ד הפך אותו לחריג נוף במערכת הפוליטית האשקלונית, מועמד שמנהל את כל מערך ההסברה שלו בעצמו, ומשקיע את החסכונות בערכים ולא במתווכים.

ההתבוננות בדמות שהיצירה עומדת במרכזה מזכירה עובדה שקל לשכוח בעולם הפוליטיקה: שהמסרים הציבוריים מועברים בסופו של דבר בידי בני אדם, עם היסטוריה, כישרונות ורגשות. האמנות, בין שהיא נגינה, ציור או כתיבה, היא לא פעם המרחב שבו מתגבשת הרגישות לצורת הביטוי, לחיבור בין תוכן לרגש ובין מסר לצורה. מי שמשלב במשך שנים יצירה אישית עם עבודה מקצועית מפתח עין לפרטים ואוזן לשוני, כלים שאינם נעלמים כשנכנסים לזירה הציבורית, אלא משנים את אופן המסירה: מה שנאמר בקול מועבר אחרת כשמי שאומרו בנה את עצמו גם בעולם הצורה והצליל. כך, המקצועות שנראים מרוחקים מפוליטיקה, פרסום, מוזיקה וציור, הם דווקא אלה שמעניקים לעשייה הציבורית את ממד התודעה של קהל, את הידיעה שכל הופעה, כל ססמה וכל מסר נרשמים בזיכרון הקולקטיבי ונמדדים במשך שנים.

דירקטור בחברות מדווחות: הממד העסקי

מעבר לפעילות המשפטית והציבורית, משמש עו״ד עייש דירקטור בחברות מדווחות, חברות הנסחרות בבורסה או הכפופות לחובות דיווח לפי חוק ניירות ערך. ככזה הוא נדרש לקפדנות, אחריות נאמנות וערנות לבעלי המניות.

הניסיון העסקי הזה ניכר בתפיסת עולמו: הוא מתאר את עצמו כמי שמבין את המציאות הכלכלית הישראלית והעולמית, ומיישם אותה בייעוץ ללקוחות המשרד. ״מכאן הניסיון הרב שיש לו במגוון תחומים מסחריים ואזרחיים, מתוך תפיסה רחבה של המציאות הכלכלית בארץ ובעולם״, כך הגדיר את עולמו המשולב בפרסום אודות המשרד.

ההון הסימבולי הזה, של אדם שחתום על דוחות כספיים, יושב בוועדות ביקורת, ומייצג במקביל חברות וגופים, מעניק לו אמינות מיוחדת כשדיבורו עוסק בפיקוח, שקיפות ומשילות תקינה.

עולם הדירקטוריונים בחברות מדווחות הוא אחד המפוקחים בעולם העסקי הישראלי. הדירקטור חייב במיומנות נאותה, באחריות נאמנות ובפיקוח על הדוחות, ועליו לפעול במרחב שבין האינטרס של בעלי המניות לבין חובת הגילוי לרגולטור. בשנים האחרונות הוחמרו הדרישות: ועדות ביקורת, יועצים חיצוניים, חוות דעת מומחים והכשרות חובה הפכו לחלק משגרת העבודה, וההפרות עלולות להוביל לקנסות, להליכים אזרחיים ואף לפליליים. מי שצבר ניסיון בישיבת ועדות ביקורת בחברות מדווחות, כמו עייש, מכיר אפוא מקרוב את העיקרון העומד ביסוד השלטון התאגידי: שהכוח חייב להיות מלווה בפיקוח, ושהתפקיד המרכזי אינו לנהל את העסק בעצמו, אלא לוודא שהוא מנוהל כראוי, בשקיפות ובאחריות. אותו עיקרון, בראייה רחבה, הוא שעמד גם ביסוד תפיסת הביקורת שלו בזירה הציבורית, והוא שמחבר, לשיטתו, בין חדר הישיבות של חברה גדולה לבין ועדת ביקורת של עירייה.

החיבור עם אלי גולדשמידט

הקשר בין אבי עייש לאלי גולדשמידט הוא חוט השני שמחבר את כל סיפור חייו הציבוריים בעשור האחרון, עסקית, עירונית וארצית.

גולדשמידט, ח״כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה שכיהן שלוש קדנציות בכנסת (הכנסות 13-15), היה יו״ר ועדת הכספים, יו״ר ועדת הכלכלה, יו״ר ועדת הכנסת ויו״ר סיעת העבודה. עם פרישתו הפוליטית ב-2001 הגיש בערוץ 2 (רשת) את תוכנית הבוקר ״רשת על הבוקר״ לצד עינב גלילי, ובהמשך עסק במשפט ובחיבור לעולם הפרסום.

בשנת 2018, כשהיה גולדשמידט כבר חלק ממשרדו של עייש, נרתם כשותף גם למערכת הבחירות: הוא הצטרף למטה הבחירות ופעל כיועץ האסטרטגי של עייש, בהתנדבות מלאה. ״אני מאמין באבי עייש, מועמד איכותי, ישר ואמין״, אמר אז. ״אשקלון תצא נשכרת אם יבחר.״ את המניע המרכזי להצטרפותו הצמיד גולדשמידט למצב החינוך באשקלון, ופרק 28 מפרט את דבריו ואת חזונו.

ב-2014 מוזג המשרד, ושני השותפים בנו יחד בית משפטי מהמובילים בדרום: עייש כמייסד וראש הלשכה לשעבר, גולדשמידט כמי שהוביל את ועדת הכספים של הכנסת ואת ההתמודדות של המשרד עם עולם העסקים והחקלאות. השותפות העסקית התבססה על השלמה: החוש המשפטי-מסחרי של עייש לצד הניסיון החקיקתי-ציבורי של גולדשמידט.

החיבור הזה הוא שעמד, שנים אחר כך, בבסיס המעבר של שניהם לזירה הפוליטית הארצית, במסגרת הקמתה של ישראל מתפכחת.

התופעה של חברי כנסת לשעבר שהופכים לאנשי תקשורת, וחוזרים ממנה לזירה הפוליטית, מלווה את ישראל משנותיה הראשונות, אבל התחזקה מאוד בעידן ערוצי החדשות המסחריים. ההכרה מהטלוויזיה מהווה נכס קמפיין לא מבוטל, אבל גם מקור לחשד: הציבור נדרש לברר אם הכוכב שמולו מדבר מתוך מצע, או מגלם דמות רטורית שנבנתה על המסך. הדרך שבה הצליחו אנשי ציבור שעשו קאמבק, בדרך כלל, היא באמצעות מתן משקל גדול יותר למעשיהם מאשר למילותיהם, והצגת תכנית ברורה שניתן לבחון. עבור מפלגה חדשה שמבססת את עצמה על פנייה ישירה לתקשורת, כפי שעשה גולדשמידט, הניסיון התקשורתי אינו רק כלי, אלא גם חלק מהזהות, וזו נקודה שמלווה את המפלגה גם בהמשך דרכה, כשהציבור מוזמן לשפוט את ההופעות לצד המעשים.

ההצטרפות להנהגת ישראל מתפכחת

ביום חמישי, 16 ביולי 2026, הודיעו עו״ד אלי גולדשמידט ותא״ל (מיל׳) דני ון בירן על הקמת מפלגה חדשה בשם ישראל מתפכחת. ההודעה ניתנה לראשונה בערוץ 14, שם משמשים שניהם כפאנליסטים קבועים.

לצד המייסדים, הודיע עו״ד אבי עייש על הצטרפותו להנהגת המפלגה. עדות לכך פורסמה בדף הפייסבוק הרשמי שלו, שם כתב: ״תודה רבה למאות המברכים והמפרגנים בעקבות הסרטון בו עדכנתי על הצטרפותי להנהגת ישראל מתפכחת בראשות אלי גולדשמידט״.

ההחלטה של גולדשמידט לחזור לחיים הפוליטיים הגיעה לאחר יותר מ-25 שנים מחוץ לזירה, בעקבות מה שהגדיר כנקודת מפנה אישית ואידאולוגית. בהודעת המייסדים נמסר כי אירועי 7 באוקטובר, שאותם חווה גולדשמידט מקרוב כשגר בעוטף עזה, שינו את עמדותיו המדיניות. ״עידן הפשרות של אוסלו הסתיים והנוסחה של שטחים תמורת שלום התבררה כטעות״, הצהיר, והוסיף קריאה ישירה לציבור: „אני קורא לכל חבריי בשמאל ובמרכז שהתפכחו כמוני ולכל השחקנים החדשים במחנה הלאומי להצטרף אליי."

הפוסט שפרסם עייש ב-3 באוגוסט 2026 מספק הצצה ראשונה ומלאה ליחסו האישי למהלך, ובמקביל מתעד את שותפותו העמוקה עם גולדשמידט. ״השותף שלי, עו״ד אלי גולדשמידט, מי שהיה ח״כ ויו״ר ועדת הכספים וסיעת העבודה בכנסת, שכיהן בה גם בתקופת יצחק רבין ז״ל, החליט להרים את הכפפה ולהקים מפלגת ימין חדשה, ישראל מתפכחת שמה״, כתב. הפוסט כולל גם פנייה אישית לציבור האשקלוני: ״כמי שמצטרף אליו, אני מבקש את עזרת הציבור האשקלוני, שחשוב לו לחזק את גוש הימין לעומת גוש השמאל, להצטרף, לתמוך ולסייע״.

בפוסט חוזר עייש על עיקרי המצע המתהווה ומנסח את היעדים: ״מפלגה בראשות גולדשמידט תפעל להחזיר את הציונות לראש סדר העדיפויות, תקדם התיישבות תוך הצבת יעד של עליית מיליון יהודים עד שנת המאה למדינה, בד בבד עם הטמעת תפיסת ביטחון חדשה של עצמאות, עליונות טכנולוגית והשבת ערך הניצחון״. את מחויבותו האישית לעשייה מניח עייש בין השורות: ״אני, עבדכם, אעשה כל הניתן כדי להעמיד על סדר היום של המפלגה את הנושאים החשובים לנו באזור״, התייחסות ברורה לזירת הדרום, שהכיר מקרוב לאורך כל דרכו.

מה עומד מאחורי השם

השם ״ישראל מתפכחת״ נושא משמעות כפולה: מצד אחד, הפנייה אל מצביעי המרכז והשמאל ״שהתפכחו״ בעקבות הטבח; מצד שני, קריאה לציבור בכללותו להתפקח, מהבטחות השלום שהתנפצו, מהשאננות הביטחונית ומהשסעים הפנימיים. עייש בעצמו מנסח זאת בפוסט: ״חרף היותו איש שמאל בעברו, עו״ד אלי גולדשמידט מייצג קבוצה ענקית של מתפכחים, שדעתם על השכנים שלנו השתנתה מהקצה לקצה״. עבור הציבור, משמעות השם מקבלת משקל נוסף מההיסטוריה הציבורית של המייסד: גולדשמידט הצביע בעד הסכמי אוסלו, ועדיין ניסח בעצמו את ההתפכחות, כשנה לפני הקמת המפלגה, במילים ״חשבנו שבעזה יהיה סינגפור״.

על פי ההודעה, המפלגה תתמודד בבחירות הקרובות לכנסת, תצהיר על תמיכה בממשלה לאומית בראשות בנימין נתניהו, תפעל לחיזוק הריבונות הישראלית, ותתנגד להקמת מדינה פלסטינית. עייש מוסיף ומנסח את הקו הזה במילים חדות: ״אין לאפשר את קיומה של מדינה אחרת בין הירדן לים״, והמפלגה תקדם גם חוק יסוד לתכלית חובת השירות לחברה, ״עד שהשירות והתרומה למדינה יהיו הערך המוביל של החברה הישראלית״.

מעמדו של עייש במפלגה

ההצטרפות להנהגה מעניקה לעייש מעמד בכיר במפלגה המתהווה, כמי שמביא עמו רקע של הנהגת לשכת עורכי הדין, של מועצת עיר ושל ארבע מערכות בחירות עירוניות. השילוב בין הכרת הבוחר האשקלוני-דרומי, הניסיון המוניציפלי והיכולת לתקשר באופן עצמאי, הופך אותו לנכס משמעותי ברשימה שפונה גם למצביעי מרכז ושמאל שהשתנו.

הרכב הרשימה המלא ושמות המועמדים הנוספים טרם פורסמו במועד כתיבת כתבה זו, ונמסר כי יוצגו בהמשך לקראת הבחירות.

ישראל מתפכחת: עיקרי הדברים (מקור: ערוץ 14, ישראל היום, מעריב, קבוצת הפייסבוק של המפלגה, פוסט עייש, 16.7-2.8.2026)

• מייסדים: אלי גולדשמידט (ח״כ ויו״ר ועדת הכספים לשעבר) ותא״ל (מיל׳) דני ון בירן
• אבי עייש, בהנהגת המפלגה (הודעתו הרשמית בפייסבוק)
• תמיכה בממשלה לאומית בראשות בנימין נתניהו
• התנגדות להקמת מדינה פלסטינית, ״אין לאפשר מדינה אחרת בין הירדן לים״
• חיזוק הריבונות הישראלית וחידוש המפעל הציוני
• יעד: עליית מיליון יהודים עד שנת המאה למדינה; קידום התיישבות
• תפיסת ביטחון חדשה: עצמאות, עליונות טכנולוגית והשבת ערך הניצחון
• חוק יסוד לחובת השירות, שירות ותרומה כערך המוביל של החברה
• קידום שילוב הציבור החרדי, כולל בגיוס לצה״ל
• השבת האיזון בין רשויות השלטון
• פנייה למצביעי מרכז ושמאל ששינו עמדותיהם אחרי 7 באוקטובר
• פנייה ישירה לציבור: קבוצת הפייסבוק הרשמית והראיונות עם המייסדים

תא״ל (מיל׳) דני ון בירן: השותף המייסד

לצד גולדשמידט עומד מייסד שני: תא״ל (מיל׳) דני ון בירן, לשעבר קצין המילואים הראשי בצה״ל, שנחשב לאחת הדמויות הבולטות במאבק נגד תופעת הסרבנות במילואים ולמייסד עמותת ״נקראים לדגל״. ון בירן, שהופיע לצד גולדשמידט כפאנליסט קבוע בערוץ 14, ניסח עם ההכרזה את עיקרי הדרך: „ישראל צריכה להתפקח ולחזור לכיוון ברור, חידוש הריבונות בכל חלקי הארץ, חינוך ילדינו על בסיס האתוס הלאומי והיהודי והפסקת המאבקים הפנימיים." עוד הוסיף ונימק את בחירתו בשותפות: „האלטרנטיבות המוצעות ממשיכות להתבסס על פוליטיקה של כוכבים לשעתם. לאחר ניסיונות שלא צלחו לאחד בין הגורמים השונים, מצאתי באלי גולדשמידט מנהיגות מסוג אחר, השמה את טובת המדינה לפני האגו." בפרסומי ההקמה צוין כי בחודשים שקדמו להכרזה פעל ון בירן, לדבריו, לאחד יוזמות שונות בימין, אך ללא הצלחה.

בית יוצר של אנשי תקשורת

לא פחות חשוב להבנת צעדי ההקמה הוא הרקע המקצועי של שלושת המעורבים. גולדשמידט ון בירן שימשו ערב ההכרזה כפאנליסטים קבועים בערוץ 14, ובפוסט שלו תיאר עייש כיצד שותפו ״מדלג מבמה לבמה בערוצי התקשורת, במטרה להעיר ולהאיר את חבריו מהשמאל, להתפכח ולהבין שאין לאפשר את קיומה של מדינה אחרת בין הירדן לים״. המפלגה החדשה נולדה, אם כן, לא במסדרונות מפלגתיים סגורים אלא על בימות השידור, בדרך שבה מנוהל השיח הציבורי בישראל העכשווית, עם תשתית של היכרות ציבורית שנבנתה חודשים לפני הרישום הפורמלי. עבור עייש, איש התקשורת והפרסום לשעבר, המימד הזה של הקמת המפלגה לא היה זר כלל, וניתן היה לראות בו המשך טבעי של ההבנה שלו את המרחב הציבורי.

ההיערכות לקמפיין

עוד בטרם פורסם הרכב הרשימה, החלה המפלגה לבנות נוכחות ציבורית ישירה. בקבוצת הפייסבוק הרשמית של ישראל מתפכחת הופצו קטעים מראיונות שבהם ניסח גולדשמידט את המהפך האישי ואת היעדים, ובין השאר פורסם פרק מסדרת ראיונות בשם ״בסלון של שרון״, שנשא את הכותרת ״כן, אני ביביסט!״, ובו תיאר גולדשמידט את המהפך הפוליטי ואת הריצה לכנסת בגיל 72. הנוכחות ברשתות, בשילוב הופעות התקשורת של המייסדים, הפכה את המפלגה המתהווה לגלויה לציבור עוד לפני הליכי ההקמה הפורמליים, וממחישה את הדרך שבה בחרו המובילים לפנות ישירות אל ה״מתפכחים״, בלי תיווך של מוסדות מפלגתיים.

המגעים לאיחוד: הסוגיה המתגלגלת

בשלהי יולי 2026 דווח במעריב על מגעים לאיחוד בין ישראל מתפכחת למפלגת צומת בראשות משה גרין. צומת, שנוסדה ב-1983 על ידי רפי איתן, נחשבה בעיני הפרסומים למועמדת להתמזג עם המפלגה החדשה, אם כי על פי הדיווח ההסכם טרם נחתם במועד הפרסום, ונמסר שהוא אמור היה להיחתם בהמשך אותו שבוע. עוד דווח על מגעים שמקיימים שני המחנות עם שחקני מה שכונה ״גוש שלישי״ אפשרי, ובהם גלעד ארדן, איילת שקד, דדי שמחי ועליזה בלוך. על רקע מגעים אלה צוין בדיווחים שבסקר שערך הסוקר ד״ר מנחם לזר בסוף מאי עברה רשימת איחוד של צומת עם מפלגת המילואימניקים של יועז הנדל את אחוז החסימה עם ארבעה מנדטים, בעוד שבסקרים הפנימיים של צומת זכתה המפלגה לבדה לכמנדט וחצי בלבד, תרחיש שהדגיש את חשיבותו של החיבור עבורה. בפרסומים נומקה התקווה שמצאו במפלגות: החיבור עשוי למשוך עוד ״מתפכחים״ ולהעביר בוחרים מגוש אחד למשנהו.

עמדות פוליטיות ומדיניות

הכתבה הזו אינה מתיימרת לסכם את ״המשנה הסדורה״ של עייש, וגם לא של ישראל מתפכחת, מפלגה שטרם פרסמה מצע רשמי מלא. ואולם, מתוך הפרסומים הפומביים, ובמיוחד הפוסט שפרסם עייש ב-3 באוגוסט 2026, ניתן לשרטט קו עקבי של עמדות.

ריבונות וביטחון

המפלגה מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית ופועלת לחיזוק הריבונות הישראלית. עייש ניסח זאת במילים אישיות: ״אין לאפשר את קיומה של מדינה אחרת בין הירדן לים״. גולדשמידט הוסיף כי ״עידן הפשרות של אוסלו הסתיים והנוסחה של שטחים תמורת שלום התבררה כטעות״.

ציונות, התיישבות ועלייה

המפלגה מציבה יעד שאפתני: להחזיר את הציונות לראש סדר העדיפויות, לקדם התיישבות, ולהביא לעליית מיליון יהודים עד שנת המאה למדינה (העשור שאחרי 2048). הציר הזה, של עלייה, התיישבות וזהות לאומית, מוגדר בפוסט כיסוד זהותי: ״עם חופשי בארצו הוא עם המחובר לזהותו הלאומית״.

ביטחון חדש

המפלגה מקדמת תפיסת ביטחון חדשה, עליה הכריז גולדשמידט: עצמאות, עליונות טכנולוגית, והשבת ערך הניצחון. זו תפיסה שמנסה לשלב בין אקטיביזם ביטחוני לבין חדשנות טכנולוגית, ולהשיב אל השיח את מושג הניצחון.

את הזווית הביטחונית של ימי הלחימה הביא עייש עצמו בפוסט שפרסם בפייסבוק ב-2 באוגוסט 2026, על הפערים שבין הכרזות ליכולת במערכה מול איראן: „זו הפעם השלישית השנה (אולי יותר, כי קשה לספור) שבה מוכרזת תקיפה גדולה על איראן ומבוטלת ברגע האחרון, כשישראל מצוינת כמי שהתחייבה להתאפק." הפוסט, שפתח בהכרת תודה לארצות הברית ולעם האמריקני, ממחיש כיצד איש הדרום, שהכיר מקרוב את ימי ״עמוד ענן״ וצוק איתן, מתבונן במערכה מנקודת מבט של מי שחי שנים לצד הגבול, זווית שמלווה גם את השיח הביטחוני שהמפלגה מבקשת להוביל.

חובת שירות ואחדות

עמדה מרכזית נוספת שעולה מהפוסט היא קידום חוק יסוד לתכלית חובת השירות לחברה, לא רק לצבא. הרעיון: כל אזרח משרת וכל תרומה מתוגמלת, עד שהשירות והתרומה למדינה הופכים לערך המוביל של החברה הישראלית. לצד זאת, המפלגה תומכת בשילוב הציבור החרדי בחברה ובצה״ל.

כלכלה

הפוסט מנסח גם עמדה כלכלית-תפיסתית: ״כלכלה שמייצרת עושר ולא כלכלה שמנהלת מחסור״. הניסוח מצביע על אוריינטציה של צמיחה והתרחבות, ולא של קיצוצים, קו שמרחיב את המצע מעבר לסוגיות הביטחון.

פרשנות כלכלית בסגנון הזה הופיעה גם בעמוד האישי של עייש עוד לפני הקמת המפלגה. בינואר 2026, לרגל ההצבעה על תקציב המדינה, פרסם פוסט שבו הציג נתונים שנועדו להרגיע את הדיון הציבורי, בלי רעש ובלי כותרות מפחידות: האינפלציה במסגרת היעד, אבטלה של כשלושה אחוזים בלבד, ויתרות מט״ח של כ-230 מיליארד דולר. הבחירה להציג את המספרים המאקרו-כלכליים דווקא בעיצומו של ויכוח על התקציב תואמת את הקו שעייש נוקט שנים: דיון ציבורי המבוסס על נתונים, לא על פאניקה, כשהאיתנות הכלכלית של המדינה נתפסת אצלו כיסוד שעליו ניצבות שאר העמדות.

זירה מוניציפלית מול ארצית

חשוב להדגיש: נושאי המצע הרשמי של המפלגה טרם פורסמו במלואם, והדברים לעיל נשענים על הצהרות המייסדים, על הפוסט האישי של עייש ועל פרסומי ערוץ 14 וישראל היום. במיוחד בולטת מחויבותו של עייש לזירת הדרום, בפוסט הוא מבטיח ״להעמיד על סדר היום של המפלגה את הנושאים החשובים לנו באזור״.

כדי למקם את העמדות בהקשר רחב, כדאי להיזכר כיצד נבנות עמדותיהם של אנשי ציבור שעברו מהזירה המקומית אל הארצית. מרבית אנשי הציבור שמגיעים מהשלטון המקומי נוטים, לפי ניתוחים פוליטיים, להעביר אל הבמה הארצית את התובנות שצברו בשטח: היכרות עם צרכים אזרחיים, הבנה של תשתיות, וקשב למחירי הכלכלה המקומית. הצירוף של תובנות אלה עם עמדות מדיניות רחבות הוא שמעניק לאיש הציבור את הייחוד שלו, כמי שאינו מדבר רק מתוך עקרונות, אלא גם מתוך ניסיון חי. במקרה של עייש, ההצטלבות בין שני העולמות מתבטאת בהדגשת הזירה הדרומית והצרכים האזוריים, לצד עמדות ביטחוניות לאומיות, והשילוב הזה הוא שאפיין דמויות ציבוריות רבות שעשו את המסלול ההפוך, מהכנסת אל הערים ובחזרה. הדרך מהשטח אל המדיניות, אם כן, היא מהדרכים המוכרות בצמיחת מנהיגות, וזו גם הסיבה שהציבור נוטה לבחון אישים שעשו את המעבר הזה בעין זהירה, אך גם בסקרנות אמיתית.

אתיקה, יושרה ושירות הציבור

לאורך השנים, אחד המרכיבים שהעניקו לעייש מעמד מיוחד היה הדגש העקבי על עצמאות וניקיון כפיים. בקמפיינים שלו הוא הקפיד לחזור על המסר: ״לא לקחתי מיליונים מרבנים, קבלנים וטייקונים״, והפך את העובדה שלא נותר חייב לאיש ליתרון הפוליטי המרכזי שלו.

הנרטיב של ״המועמד הכי בלתי לחיץ שהיה לנו אי פעם״ נבנה על שילוב של פרסומאי עצמאי עם עו״ד שמכיר את ההשלכות המשפטיות של כל מהלך קמפיין. ״אני גם עורך דין, כך שאיני צריך לשלם לעורך דין שיוודא שאני עושה את הדברים נכון ולא נכשל בלשוני״, אמר ב-2018.

תפיסת שירות הציבור שלו תוארה גם ביחס לשלטון: הוא מתח ביקורת חריפה על מה שהגדיר כניהול כושל של הנהגות עיר שהחליפו זו את זו, ובראיון מ-2023, הראשון אחרי הפרישה מהמרוץ, ביקר את הנהגת העיר הנוכחית בפומבי.

באותו ראיון, שפרש את משנתו האתית בהרחבה, חשף עייש את מה שראה כמנגנון הבחירה האמיתי בערים: ״בדיוק כך. אם מחר תתקיים מסיבת עיתונאים של אותם שרי אלפים שמניתי למעלה, שבה יכתירו את פלוני כמועמד מטעמם לראשות העיר, הוא ייבחר בנקל. זכור כי במצב של 50% מצביעים שמתוכם 40% ממליכים אותך לראשות עיר, הרי לך אפשרות טכנית עם 20 עד 25 אלף קולות בלבד ואתה נבחר אוטומטית, ולא משנה ההשכלה שלך, היכולת שלך, כושר הביטוי שלך, כלום״. וכך נימק מדוע לא גייס אותם לקמפיין שלו: ״כדי לגייס קבלני קולות ושרי אלפים, לא די להבטיח לדאוג לאינטרסים של הציבורים שלהם, לצערי נדרש להבטיח מעבר לכך, ואין לי עניין לכהן בתפקיד ראש עיר, כאשר במשך 5 שנים אהיה מצוי בחרדות או בלחצים״.

הקו האתי נמשך גם בתוך עולם המשפט עצמו. בפוסט שפרסם בינואר 2025 מתח עייש ביקורת פומבית על הנהגת לשכת עורכי הדין, על שימוש בכספי חברי הלשכה לצורכי כנסים פוליטיים ופרסום. הדברים, שפורסמו בשם מי שכיהן בעבר כסגן ראש הלשכה, הציבו אותו, פעם נוספת, בעמדה של ביקורת פנימית בלתי תלויה דווקא בתוך הגוף שבו צמח.

חבר הכנסת לשעבר גולדשמידט, שותפו למשרד ולמפלגה, סיכם את ההיכרות הזו בשתי מילים שאותן חזר פעמים רבות: ״ישר ואמין״.

הדיון ב״יושרה ציבורית״ הפך בשנים האחרונות למרכזי בשיח הישראלי, בין השאר בשל התרחבותם של הליכים משפטיים נגד אנשי ציבור, שהעלו שאלות על גבולות השירות הציבורי. לצד מערכת האכיפה, התחזקה ציפייה חברתית חדשה: שהנבחר יוכיח, עוד לפני הבחירות, שאיננו תלוי בגופים ממומנים, ויעמיד את האינטרס הציבורי מעל לכל שיקול אחר. הקמפיינים העצמאיים, שבהם מימן המועמד את הוצאותיו בעצמו, הפכו לסמן של טוהר, אם כי גם הם נתונים לביקורת, על מידת השקיפות של מקורות המימון. עבור הציבור, ההבחנה בין מועמד שנראה עצמאי למועמד שמצהיר על עצמאות היא קשה, והדרך היחידה לבחון אותה היא לאורך זמן: במעשים, בהחלטות ובאנשים שסובבים את הנבחר. הדגש המתמשך של עייש על עצמאות כלכלית, כפי שתועד במקורות, הוא חלק מהתמונה הזו, שבה הצהרה הופכת למוניטין רק כשהיא עומדת במבחן השנים ומתועדת על ידי העיתונות והציבור כאחד.

לפעמים יש חישוב מסלול מחדש וזה בסדר, כי כשאני מסמן מטרה ומאמין בה אני הולך לכיוונה מבלי להתרגש מרעשי רקע. ווינר הוא לא מי שלא מפסיד אף פעם, אלא זה שלא מפסיק לנסות לעולם.

האדם שמאחורי המקצוע

בשיחה עם עיתונאים, נוהג עייש להרחיב מעבר לפוליטיקה ולמשפט אל עולמו הפנימי. הוא מצהיר על עיסוק בלימוד מחשבת ישראל, פילוסופיה יהודית, רמב״ם וקבלה. בכל מוצאי שבת הוא נוכח בחוג לפילוסופיה של דוד גולן בספרייה העירונית באשקלון, ״זה עושה מסאז׳ לשכל״, אמר.

הגישה הזו מחלחלת גם לתפיסת ההצלחה שלו. בראיון מ-2018 ניסח משפט שהפך לסוג של תמצית השקפת עולמו:

הדרך הזאת היא התכלית של החיים עצמם, והמטרות הן רק כיווני נסיעה. אם אתה מתרכז בתהליך ומבין שזו למעשה התכלית, אז אתה חי. מי שמפנים את זה הופך להיות בן אדם מאושר ולא מתרסק בכל פעם שהוא לא מגיע למקום אליו הוא מכוון.

הדמות שמתווכת מהראיון הזה היא של אדם שנלחם על שאיפות פוליטיות במשך שני עשורים, ובמקביל שומר על שגרה של מוזיקה, ציור, חוג פילוסופיה ומפגשים חברתיים, ואף מצהיר על כך שחייו הפרטיים אינם נפגעים מהמרוצים שבהם השתתף.

אף שרבים מההיבטים האישיים, משפחה, ילדים, פרטים ביוגרפיים מוקדמים, לא פורסמו במלואם, מה שכן התפרסם מצייר אדם ששומר על פרופורציות: עורך דין, אמן, מוזיקאי, לומד, איש משפחה ורץ עיקש.

לימוד מחשבת ישראל בקרב אנשי ציבור הוא מסורת עתיקת ימים, שראשיתה בתקופות קדומות, והיא נמשכת גם בימינו, כאשר אישי ציבור מוצאים עוגן בטקסטים היהודיים דווקא בעתות לחץ. ההבדל בין לימוד לשם לימוד לבין השיח הפוליטי הוא ששפת המקורות אינה חדה ומיידית: היא דורשת סבלנות, פרשנות ויכולת להחזיק כמה קולות יחד בלי להכריע מהר. מי שמורגל בלימוד כזה רוכש, לפי מורי הדרך המסורתיים, יכולת הקשבה ועמידה בפרדוקסים, שהיא נדירה בנוף הציבורי הישראלי, ואשר מתבטאת ביכולת לראות את שני הצדדים לפני קבלת החלטה. יתרה מזו, ההשתתפות בקבוצת לימוד שבועית ממקדת את החיים סביב סדרי זמן יציבים, שגרה של שבוע, של מועד ושל טקסט, שמונעת את ההיטלטלות בין אירוע לאירוע. עבור מי שחי חיים עמוסים של משרד, דירקטוריונים וקמפיינים, כמו עייש, הקביעות הזו אינה פרט אקזוטי אלא עוגן של ממש, שהיא גם הסיבה ששמר עליה גם בשיא הלחץ הציבורי.

ציר זמן: תחנות מרכזיות

התרשים שלהלן מרכז את התחנות המתועדות בקריירה הציבורית והמקצועית של עו״ד אבי עייש, על פי מקורות פומביים. הוא נועד לתת לקורא תמונה מסודרת לפני שנעמיק בהקשרים הרחבים יותר.

ציר הזמן

• 2000, הקמת משרד עורכי הדין (מאי)
• 2003, ההתמודדות הראשונה לראשות העיר, ״ההחמצה הגדולה״: הפסד בפער של מאות בודדות של קולות
• 2008, חנוכת מטה הבחירות (מאי), ״היום השחור״ ביום הבחירות ואובדן הכיסא במועצה (נובמבר); וקנין ניצח בסיבוב השני
• 2012, פנייה לשר התמ״ת לפיצויים מהירים לעסקי אשקלון בעקבות ״עמוד ענן״ (נובמבר)
• 2013, חזרה למירוץ, ״רץ עד הסוף לקומה הרביעית״: 2.3% מהקולות
• 2014, מיזוג המשרד עם משרדה של עו״ד ירדנה אסייג בן שלום; פתיחת הסניף בתל אביב
• 2016, מינוי לראש מטה ״יש עתיד״ באשקלון (פברואר); אירוח יאיר לפיד בחג הסוכות (אוקטובר)
• 2018, הקמפיין המתוקשר: ״הקש בדלת״, כנס יש עתיד עם יאיר לפיד במלון הרלינגטון (יולי), ריקי שי ברשימה, גולדשמידט יועץ אסטרטגי (אוגוסט), הבחירות (אוקטובר) עם 6.24%; גלאם ניצח ב-374 קולות
• 2023, הודעת הפרישה הראשונה מזה שני עשורים מהמרוץ לראשות העיר (ספטמבר)
• 2025, פוסט ביקורת פומבי על הנהגת לשכת עורכי הדין (ינואר)
• 2026, הודעה על הצטרפות להנהגת מפלגת ישראל מתפכחת (16.7); פוסט על המערכה מול איראן (8.2026)

התרשים מציג את הקריירה כמעין שלושה גלים. הגל הראשון, שנות האלפיים, היה של הנחת יסודות: הקמת המשרד, המרוץ הראשון, הכהונה במועצה. הגל השני, שנות האלפיים-עשרה, היה של ביסוס כפול: המשרד התרחב במיזוג 2014, והוא עצמו מילא את התפקיד הבכיר בלשכה, לצד שלוש מערכות בחירות נוספות. הגל השלישי, החל מ-2023, הוא של מעבר: הוויתור על המרוץ העירוני, הביקורת על השיטה, והפנייה לזירה הארצית עם ישראל מתפכחת. הקריאה הזו אינה מתיימרת להיות מדעית, אבל היא חושפת את הדפוס שעניינו את העיתונות המקומית לאורך כל הדרך: דמות שעוצבו לה הסבלנות והנחישות בדיוק ברגעים שבהם ההנהגה העירונית החליפה ידיים שוב ושוב.

הציר הזמן הזה ממחיש שלושה קווי פעולה שניהל עייש במקביל במשך שני עשורים: המשרד הפרטי, הפעילות הציבורית-מוניציפלית, וההתמודדויות החוזרות על ראשות העיר. הקו הרביעי, הדרך לזירה הארצית, נפתח, ככל הנראה, רק בשנים האחרונות.

הקריאה באורכי הטווח האלה חושפת עוד פן: ההתמודדויות החוזרות אינן יוצאות דופן בנוף הפוליטיקה הישראלית, שבה מוכרים מועמדים שמנסים את מזלם שוב ושוב, אבל הצירוף שלהן, עם תפקידים בלשכה, עם פעילות עסקית ועם כניסה למפלגה ארצית, נדיר יחסית. שילוב של כמה זירות במקביל הופך לעתים נדיר יותר ככל שהעולם הציבורי נעשה מתוחכם ונתון לביקורת, ודווקא מתוך כך מתחזקת השאלה שעמדה בלב הסיקור המקומי לאורך כל הדרך: האם מדובר באדם שמפזר כוחות על פני יותר מדי מטרות, או במי שיודע לנצל כל זירה כקרש קפיצה אל הבאה.

רקע: לשכת עורכי הדין בישראל

כדי להבין את משמעות תפקידו של עו״ד אבי עייש כסגן ראש לשכת עורכי הדין, יש להכיר את מבנה המוסד. לשכת עורכי הדין בישראל היא תאגיד סטטוטורי, גוף ציבורי הפועל מכוח חוק לשכת עורכי הדין, תשכ״א-1961, אליו חובה להשתייך לכל עורך דין שעוסק במקצוע בישראל.

הלשכה, שהוקמה ב-1961, משמשת הן כארגון מקצועי והן כגוף המפקח על האתיקה המקצועית. היא עוסקת ברישוי, בחינוך המשפטי המתמשך, בקבלת ביקורות על עורכי דין, באכיפת כללי האתיקה, בייצוג עורכי הדין מול הכנסת, הממשלה והרשות השופטת, ובמתן שירותים לציבור, כולל הכוונה משפטית לאזרח.

מבחינה ארגונית, פועלת הלשכה במספר מחוזות, שבכל אחד מהם מועצה מחוזית הנבחרת על ידי חברי המחוז, ולצידן ועדות מקצועיות רבות העוסקות בכל ענפי המשפט. הלשכה מפקחת גם על מערך ההתמחות, על בחינות הלשכה ועל ההשתלמויות המתמשכות שעל כל עורך דין לצבור, וככזו היא מחזיקה באחריות ייחודית: הכניסה למקצוע, תוקפה המעשי של כל רישיון, והאמון שהציבור נותן בכל מי שחותם על כתב טענות. מי שמכהן בראש הפירמידה הזו, כמו סגן ראש הלשכה, נדרש לעבוד עם כל המחוזות, הוועדות והנציגים, ולהכיר את הדקויות של מקצוע שפועל בין המשפט, הכלכלה והציבור.

בראש הלשכה עומד ראש לשכה, הנבחר בבחירות ישירות על ידי עורכי הדין החברים. לצידו פועלים סגן ראש הלשכה, המועצה הארצית, המחוזות והמועצות המחוזיות, וועדות מקצועיות רבות. סגן ראש הלשכה הוא התפקיד הבכיר ביותר אחרי ראש הלשכה, והוא מלווה את הובלת המדיניות המקצועית והציבורית של כלל עורכי הדין.

במסגרת תפקידו כיהן עו״ד עייש באחד מהתפקידים המרכזיים ביותר בעולם המשפטי הישראלי, עמדה שממנה נדרש לייצג את האינטרסים של המקצוע כולו, ולשמור על אמון הציבור במערכת המשפט. הניסיון הזה, של הובלת גוף ציבורי גדול ואיתגורים אתיים, הינו רקע ישיר להתמודדויות הציבוריות ולמעבר לפוליטיקה.

השילוב בין היותו של עייש עו״ד, נוטריון וסגן ראש הלשכה, העניק לו גם פרספקטיבה רחבה על הפער שבין המערכת המשפטית לבין הציבור, נושא שבו נגע לא פעם בקמפיינים ובביקורתו על השלטון המוניציפלי.

הדרך אל ההסמכה עצמה היא מהמסלולים הקפדניים ביותר בעולם המשפט הישראלי: תואר ראשון במשפטים ממוסד אקדמי מוכר, התמחות של כשנה וחצי במשרד או בגוף ציבורי, בחינת הסמכה של הלשכה, ולאחריה השתייכות חובה ללשכה. כל עורך דין בישראל כפוף אפוא למערך מוסדי אחד, שמלווה אותו מהשלב שבו קיבל את הרישיון ועד ליום פרישתו, עובדה שמעניקה ללשכה עוצמה שאין כמעט לאף גוף מקצועי אחר בארץ. הבחינות, שהתמחות ארוכה מקדימה אותן, הן מהקשוחות במקצועות החופשיים, ושיעור העומדים בהן משתנה משנה לשנה, מה שמעניק לעוסקים במקצוע גם הילה של סלקטיביות.

ללשכה מערך אכיפה משל עצמה: ועדות אתיקה, בתי דין משמעתיים וערכאת ערעור פנימית, הדנים בתלונות על עורכי דין, החל בעבירות אתיות קלות וכלה בהשעיה ובביטול רישיון. לצד ההליך הפלילי הרגיל, קיים אפוא מימד נוסף של אחריות מקצועית, שהציבור יכול לפנות אליו עם תלונה. מי שנשא באחריות ההנהגה בתוך המערך הזה, כמו סגן ראש הלשכה, מוצא עצמו מטפל גם בהליכים משמעתיים, בפיקוח על ההתמחות ובהסדרת כללי האתיקה, כלומר בהפעלת סמכויות של ממש על חברי המקצוע. זו גם הסיבה ששנים אחר כך מצא עצמו עייש מבקר בפומבי את התנהלות הלשכה, כמי שיודע מבפנים היכן נופלים הכשלים.

מעבר למקצוע עצמו, הפכה הלשכה לאורך השנים לגוף בעל משקל ציבורי: היא מתבטאת בכנסת ומול הממשלה בנושאי חקיקה, תורמת את עמדותיה בדיונים על מערכת המשפט, מפעילה לשכות סיוע משפטי לציבור, ומשתתפת בוועדה לבחירת שופטים, גוף בעל תפקיד מרכזי במינוי שופטים בישראל. השתתפות הלשכה בהליך מינוי השופטים, במסגרת תפקידיה על פי חוק, הפכה אותה למוקד דיון ציבורי פוליטי בפני עצמו, בעיקר בעשורים האחרונים. מי שכיהן בתפקיד בכיר בה, כמו סגן ראש הלשכה, נדרש אפוא לשלב בין ניהול מקצועי, אתיקה, יחסי ציבור ומדיניות, שילוב שאינו שכיח בעולם המקצועות החופשיים.

מבחינה ארגונית, פרוסה הלשכה במחוזות על פני הארץ, ובכל מחוז נבחרת מועצה ופועלות ועדות מקצועיות המכסות את ענפי המשפט השונים: אזרחי, פלילי, מסחרי, דיני משפחה, מקרקעין, תעבורה ועוד. הוועדות האלה הן גם בית היוצר של התקינה המקצועית: הן מנסחות כללים, מעניקות הכשרות ומנהלות את ההשתלמויות שעל כל עורך דין לצבור מדי שנה. המחוזות והוועדות הם, במובן עמוק, ה״שטח״ של ההנהגה הארצית, ומי שפעל בתוכם שנים, כפי שפעל עייש, הכיר מקרוב את הדרך שבה החלטות מרכזיות מתגלגלות עד לשולחן העבודה של עורך דין בעיירת פיתוח. הניסיון הזה הוא שנתן לו, בהמשך דרכו, את הביטחון לבקר את מוסדות המקצוע גם מבחוץ, כמי שהכיר את חדר המכונות מבפנים.

מעבר להיבטים המבניים, מילאה הלשכה לאורך השנים גם תפקיד חברתי חשוב: עורכי דין משתתפים במסגרתה במתן סיוע משפטי לאזרחים, במוקדי ייעוץ לקהל הרחב ובתוכניות קהילתיות, במטרה להנגיש את המערכת לאזרח הפשוט, באמצעות מידע מובן, טפסים נגישים ודיונים בשפה שהציבור מבין. עבור עורך דין שפעל שנים בפריפריה, כמו עייש, ההיבטים האלה של המקצוע, שבו עורך הדין נתפס כמי שפותח דלת לצדק, אינם רחוקים: הם החלק שבו המקצוע פוגש את חיי היום יום של האזרח, דווקא במקומות שמחוץ לזוהר של המרכז. ההבנה הזו, של הצד הקהילתי של המקצוע, היא חלק מהתמונה המלאה של מה שמשמעותה של הנהגת לשכה בפועל, והיא מסבירה, בין היתר, מדוע מי שכיהן בהנהגתה נטה לראות את עצמו גם כמי שפועל עבור הציבור הרחב, ולא רק עבור החברים במקצוע.

רקע: הזירה הפוליטית האשקלונית

אשקלון, עיר במחוז הדרום על חוף הים התיכון, היא אחת הערים שצמחו בקצב המהיר ביותר בישראל בעשורים האחרונים. לצד צמיחה דמוגרפית מהירה, התמודדה העיר במשך שנים ארוכות עם אתגרים בתחומי החינוך, התעסוקה, התשתיות והביטחון, לאור קרבתה לגבול רצועת עזה ולעוטף.

במערכות הבחירות לראשות העיר בשני העשורים האחרונים שלטו דמויות מרכזיות: ישראל מהצרי, בני וקנין ואיתמר שמעוני, שהחזיקו לסירוגין בהנהגת העיר. לא אחת ליוו את ההתמודדויות הללו כתבי אישום, מאבקים פנימיים וטענות לניהול כושל, והוו נושא מרכזי בקמפיינים של מתמודדי האופוזיציה, ובהם עייש.

קו הרכס של הפוליטיקה האשקלונית בעשורים הללו מתואר בעקביות בעיתונות המקומית: ב-2003 עלה רוני מהצרי, שנחשב לאנדרדוג, לראשות העיר בסיבוב שני, בניצחון שנזקף לחלקם של תומכי עייש. בהמשך תפסו את הבמה בני וקנין ואיתמר שמעוני, ואליהם הצטרף בראשית שנות העשרים תומר גלאם, שבמערכת 2018 שימש כממלא מקום ראש העיר. עייש, שנע בין תפקיד ראש אופוזיציה לחבר קואליציה ועמד בראש ועדת הביקורת, הכיר את כל השחקנים הללו מקרוב, ובראיונותיו הרבה לבקר את מה שהגדיר כניהול הכושל של הנהגות עיר שהחליפו זו את זו.

המספרים מאששים את תיאור הירושה התכופה: ב-2003 ניצח מהצרי בסיבוב השני את שבתאי צור בהפרש חד, 54% מול 46%, בניצחון שתואר במטהו כ״דוד נגד גוליית״; ב-2008 נעצר מהצרי כבר בסיבוב הראשון, שבו הובילו שמעוני (25.9%) ווקנין (20.6%) את טבלת המועמדים, ובסיבוב השני החזיר וקנין לעצמו את ראשות העיר ב-52% מול 48%; ב-2013 הביס שמעוני את וקנין המכהן בסיבוב ראשון, 52.3% מול 40.3%; וב-2018, על רקע השעייתו של שמעוני בשל כתב אישום, נבחר ממלא מקומו תומר גלאם ב-40.32% בלבד, על חודם של 374 קולות. ארבע מערכות, ארבעה ניצחונות, ואף אחד מהם לא צלח מעבר לקדנציה אחת או שתיים באותה הנהגה, התמונה שעמדה, לדברי עייש, בלב הביקורת שלו על מנגנוני ההימור החוזרים.

מעבר לפרטים האשקלוניים, ניתן להבחין בדפוסים החוזרים בפוליטיקה של ערי הדרום. במוקד ההצבעה עומדים לא פעם נושאים מקומיים מובהקים: ביטחון אישי, חינוך, תעסוקה ותחזוקת הרחוב, ולצדם זהות משפחתית, עדתית וקהילתית, שמעצבת את חלוקת הקולות. ראש עיר באזור כזה נמדד ביכולתו הישירה לפתור בעיות, במשרדים שהוא פותח ובמקומות העבודה שהוא מביא, ולכן הנטייה לשוב ולתת הזדמנות לראש עיר מכהן או לדמות מוכרת אינה נדירה, גם כשהביקורת על התנהלותו גלויה. לצד זאת, העיתונות המקומית ורשתות החברתיות הפכו בשני העשורים האחרונים לשחקן מרכזי במערכות המוניציפליות, והן משמשות גם במה לוויכוחים וגם זירת עימות חדשה, שלא פעם מרחיקה את הדיון מהעניינים. הדפוס הזה, של מנהיגות מקומית יציבה לצד מתח פנימי ער, הוא הרקע שעליו נבנתה דמותו של עייש כמועמד שהוזכר שוב ושוב, וכמבקר עקבי של ההנהגה הקיימת.

עייש, שהתמודד על רקע זה, הקדיש חלק ניכר ממסריו לטענה שהעיר ״מהמרת״ שוב ושוב על אותה הנהגה, בלי לתת צ׳אנס לשינוי. בראיון 2018 תקף את מה שהגדיר כשלטון הישן באשקלון, והציע עצמו כחלופה נקייה מתלות. בריאיון 2023, לאחר שוויתר על ההתמודדות, המשיך לבקר את הנהגת העיר בפומבי.

במערכת 2018, שהתגלגלה בין שמעוני, גלאם ועייש, הדגיש עייש את הפער ביניהם במסרים: בעוד שהציג את עצמו כמועמד עצמאי ונטול חובות, טען כי גלאם מנהל תעמולה אסורה על חשבון הקופה הציבורית, וכי מי שעומד למעשה בראש מחנה שמעוני הוא מי שהגדיר כ״פלוני-אלמוני מבאר שבע״, שהוא מספר 2 של שמעוני. את שפת הניתוח הזו, של פירוק מנגנוני הכוח, הצמיד לתפיסת עולמו בדבר הצורך בראש עיר ״בלתי לחיץ״.

מבחינה פוליטית-מפלגתית, הצהיר עייש בריאיון 2018 כי רשימתו היא מקומית ובלתי מפלגתית, כשהוא עצמו מצביע, לדבריו, יש עתיד. מאוחר יותר, עם התמורות שאחרי 7 באוקטובר, עבר את המסע האידאולוגי שאפיין רבים במחנה המרכז והשמאל, והוביל אותו אל המחנה הלאומי, דרך השותפות האישית והמשפחתית-מקצועית עם גולדשמידט.

רקע: 7 באוקטובר והמהפך הפוליטי

הטבח ב-7 באוקטובר 2023 הוא נקודת השבר העמוקה ביותר בתולדות המדינה מאז מלחמת העצמאות. אירועי אותו יום, שכללו פלישת חמאס לישובי העוטף, מתקפות על יישובים אזרחיים, קרבות והתמוטטות הביטחון בשטחים, שינו את השיח הפוליטי הישראלי מן היסוד.

אחת התופעות הבולטות ביותר בתקופה שאחרי הייתה ״ההתפכחות״ של חלקים משמעותיים מציבור המרכז והשמאל: בוחרים שהחזיקו בתפיסת עולם מדינית מסוימת, שלום, נסיגות, מדינה פלסטינית, הגיעו למסקנה שהנחות היסוד שעליהן בוססה תפיסתם התנפצו בשבת השחורה. השינוי הזה ליווה גם חלק מהדמויות הציבוריות, בהן אלי גולדשמידט, שציין במפורש כי 7 באוקטובר שינה את עמדותיו.

ישראל מתפכחת קמה, בדיוק על ההכרה הזו: השם עצמו מבטא את הפנייה אל ״המתפכחים״. המפלגה מבקשת להציע בית פוליטי לציבור ציוני רחב, ולציבור המרכז-שמאל ששינה עמדותיו, מבלי לוותר על הכרה במציאות החדשה. זה ההקשר שבו התקבלה, ככל הנראה, גם החלטתו של עו״ד אבי עייש להצטרף להנהגת המפלגה.

חשוב להדגיש: מסעו האישי והמניעים המדויקים שלו למעבר הפוליטי לא פורטו במקורות פומביים מתועדים. מה שמתועד הוא עצם ההצטרפות להנהגה, וההקשר הפוליטי הכללי שעליו הוכרזה המפלגה.

ההשפעה המעשית על ערי הדרום היתה מיידית וחריפה. בשבועות הראשונים למלחמה נעקרו מביתם עשרות אלפי תושבים מאזור העוטף ומערי הדרום, ובהן אשקלון, חלקם פונו על ידי המדינה לבתי מלון ולמרכזי שהייה ברחבי הארץ, ואחרים עזבו בכוחות עצמם. בתי ספר ומוסדות חינוך הושבתו, עסקים נסגרו, וכללי ההתנהלות שונו: מרחבים מוגנים, מעטפות ביטחון חדשות וגל של גיוסי מילואים שהתבטא בכוח עבודה אזרחי מצומצם. המערכות העירוניות, שעסקו עד אז ביום יום רגיל, מצאו עצמן מנהלות גם תרחישי התשה וסבבי אש, והעיריות הפכו שותפות מרכזיות לניהול החירום הלאומי, בתפקיד שלא הוקצה להן קודם לכן במובהקות כזו.

בחודשים שלאחר מכן החלו התושבים לשוב, בהדרגה, בהתאם להחלטות המדינה ולמצב הביטחוני. תהליך השיבה לווה בקשיים: חלק מהמשפחות נותרו מפונות תקופות ארוכות, פתרונות דיור זמניים הוקמו ביישובים מסוימים, ומערכת החינוך נדרשה להיערך מחדש, עם מענים רגשיים ולימודיים למי שחוו טראומה. לצד השיבה, המשיכו באזור להתקיים אירועים ביטחוניים, וההתנהלות של התושבים, צבע אדום, מקלטים ומודעות מתמדת, הפכה לחלק משגרת היומיום. התוצאה היתה שילוב כואב של שגרה ומלחמה, שהעמיק את הזיקה של התושבים למוסדותיהם המקומיים ואת הציפייה מהמנהיגות העירונית להיות נוכחת, נגישה ופעילה בשגרת החירום.

השוק הגיב אף הוא בחומרה: הביקוש לשכירות ולרכישה בערי הדרום ירד בחודשים הראשונים, שוק הנדל״ן האזורי נחלש לעומת המרכז, וחלק מהחברות הקפיאו השקעות. אולם בחלוף הזמן, לצד ההתאוששות הביטחונית, שב הביקוש, אם כי בשינויים: חלק מהמשפחות היגרו למרכז, בעוד אחרות בחרו להעמיק שורשים ולקחת חלק בבנייה המחודשת. על רקע זה, עלתה מחדש שאלת ההנהגה המקומית, והדרישה לראשי ערים בלתי תלויים, שייצגו את התושבים ולא אינטרסים, הפכה לשיח מרכזי בערי הדרום. ההשלכה הפוליטית של 7 באוקטובר לא התמצתה אפוא במהפך התודעתי, אלא הגיעה גם אל מפת ההנהגה האזרחית המקומית, באותו צומת שבו מצוי עייש: מנהיג מקומי שמבקש לתרגם את ניסיונו העירוני אל הבמה הארצית.

ניתוח: הסגנון והאסטרטגיה הפוליטית

מעבר לעובדות, ניתן לשרטט מתוך הראיונות והפרסומים את סגנון ההתנהלות הציבורית של אבי עייש, סגנון שנשאר עקבי לאורך שני עשורים:

עצמאות מלאה

המוטיב החוזר ביותר בדבריו הוא אי-התלות: קמפיין ממומן בעיקר בעצמו, צוות מתנדבים, וללא חובות לטייקונים, לרבנים או לקבלנים. התוצאה, לדבריו, היא חופש פעולה מוחלט: ״ביום שאחרי אני גם לא חייב שום דבר לאף אחד״.

ניהול קריאייטיב עצמי

בהיותו פרסומאי וגרפיקאי לשעבר, הוא ניהל את הקופירייטינג, העיצוב וההפקה בעצמו. זו לא רק חסכנות, זו הבנה ששליטה מלאה במסר, ללא מתווכים, מחזקת את האותנטיות.

שפת החיזור

במקום שפת פוליטיקאים קונבנציונלית, השתמש במונחים של חיזור ואהבה לעיר. המטאפורה החוזרת, ״אני מחזר אחרי אשקלון״, ביטאה התמדה, אבל גם נגיעה רגשית שבה זוהה עם תושבי העיר.

נחישות כערך

את העובדה שניסה שוב ושוב ולא נבחר, הפך לערך מנהיגותי: הוא הצביע על בגין, לינקולן וראשי ערים שניצחו רק לאחר ניסיונות חוזרים. ״ווינר הוא לא מי שלא מפסיד אף פעם, אלא זה שלא מפסיק לנסות לעולם.״

ערך נוסף: אמיתות וניקיון כפיים

המסר של ״אין אחד שיכול לומר מילה רעה על אבי עייש״, שחזר עליו בראיון, מצביע על שאיפה לבנות אמון ציבורי לאורך זמן, גם במחיר של אי-ניצול הזדמנויות קצרות טווח.

שפת הדימוי העצמי

מעבר למסרים עצמם, בולטת בשפתו הדרך שבה בנה לעצמו תמונות עולם אישיות. את ההתמודדות החוזרת ניסח במונחים של ניווט ושל רומנטיקה: ״עד שהווייז לא יכריז, הגעת ליעד, אני ממשיך״, בצד ״אני מחזר אחרי אשקלון״. את מעמדו בעיר תיאר כמי ש״השם שלו כבר הפך לשם נרדף למערכת בחירות״, ואת מטרתו בלשון מקצועית-אדריכלית, ״הקומה הרביעית״ בבניין העירייה, חדר ראש העיר. הדימויים הללו, המושאלים מעולם הנדל״ן, הניווט והחיזור, הם שהעניקו לו את הפרופיל של ״מועמד בלתי שגרתי״, אדם שמדבר על פוליטיקה בלשון של חיים, ולא בלשון של הישגים או של דילים. יחד עם זאת, לצד הדימויים הרכים, השתמש עייש גם בשפה נוקבת כשדיבר על יריביו הפוליטיים, מהביקורת על ״פלוני-אלמוני מבאר שבע״ ועד לאזהרה ש״השאלה היא לא אם יש דרך לעצור, אלא אם יש רצון״, שילוב שממחיש את טווח התקשורת הרחב שלו.

השאלה שנותרה פתוחה, ולא ניתן לענות עליה ממקורות פומביים, היא כיצד יתורגמו תכונות אלה, שעוצבו בזירה המוניציפלית, לפעולה בזירה הארצית, במסגרת מפלגה בעלת סדר יום ביטחוני-מדיני.

מערכת הבחירות המוניציפלית בישראל: כיצד היא פועלת

כדי להבין את משקלן של ארבע ההתמודדויות של עו״ד עייש, כדאי להכיר את כללי המשחק. הבחירות לרשויות המקומיות בישראל מתקיימות אחת לחמש שנים, במועד שנקבע בחוק הבחירות לרשויות המקומיות, תשכ״ה-1965. בשונה מהבחירות לכנסת, הן נערכות בשני פתקים נפרדים: פתק אחד לראש הרשות ופתק שני לרשימה למועצה.

ראש העיר נבחר ישירות מאז תיקון משמעותי בחוק, כלומר כל מתמודד לראשות הרשות הוא למעשה מועמד עצמאי, גם אם הוא משויך לסיעת אם בכנסת. השיטה הזו יצרה תופעה ישראלית מובהקת: ראשי ערים בולטים, לעיתים בעלי מוניטין מפוקפק, מחזיקים בשלטון מקומי עמיד, בעוד מפלגות ארציות נותרות לרוב מחוץ לזירה.

מערכת 2008, שבה רץ עייש לראשונה עם מטה משלו, ממחישה את כללי המשחק בפועל: הבוחרים קיבלו באותו מועד פתק צהוב לבחירת ראש הרשות ופתק לבן לבחירת הרשימה למועצה, והבחירות עצמן נערכו ב-11 בנובמבר 2008. העובדה שרשימה עצמאית יכלה להעמיד מועמד לראשות העיר גם בלי סיעת אם, היא שמנעה מפרישתו ממנגנון הליכוד לחסום את דרכו: הוא המשיך עם ״האיחוד באשקלון״, אף כי ביום הבחירות עצמו, כמתועד בעיתונות, לא מימש את מעמדו כפייבוריט.

כלל מרכזי נוסף בחוק הוא סף הבחירה: אם אף מועמד לראשות הרשות אינו עובר את סף 40% מהקולות בסיבוב הראשון, מתקיים סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים. ההיסטוריה האשקלונית מספקת לכך שתי דוגמאות קלאסיות: ב-2003 וב-2008 נדרשו סיבובים שניים (מהצרי נגד צור ב-2003, וקנין נגד שמעוני ב-2008), ואילו ב-2013 וב-2018 הכריעו את המערכה כבר בסיבוב הראשון, כששמעוני קיבל 52.3% ב-2013 וגלאם 40.32% ב-2018. המשמעות המעשית לעייש: דווקא בסיבוב שני, שבו מתאחדים קולות האופוזיציה נגד המוביל, קיים למתמודד עצמאי נתיב אל הניצחון, ופעמיים מתוך ארבע התמודדויות הוא נותר מחוץ לסיבוב הזה.

הבחירות המוניציפליות בישראל מאופיינות גם בשיעורי הצבעה נמוכים יחסית (לרוב 50%-60%), מה שמקנה משקל גדול עוד יותר לשטח ולגיוס בוחרים אישי. מתמודד עצמאי ללא תקציב מפלגתי נדרש לבנות מכונת בחירות מאפס, בדיוק המצב שבו פעל עייש, עם צוות מתנדבים שמונה, לדבריו, 100% מתנדבים.

מועמד לראשות עיר אינו חייב להיות חבר מפלגה. עייש ניצל זאת לאורך כל ההתמודדויות, והציג את עצמו כרשימה מקומית בלתי מפלגתית, אסטרטגיה שמותירה לו חופש פעולה גם בסוגיות לאומיות, ומשקפת את הזהות שטיפח: איש של העיר, לא של מפלגה.

בניית רשימה למועצת העיר היא אמנות משל עצמה: הרשימה, שיכולה להימנות על מפלגה ארצית או להיות עצמאית, נבחנת בידי הבוחר על פי מועמדיה, ומושבי המועצה מתחלקים ביחס לקולות שקיבלה הרשימה. החוק קובע גם אחוז חסימה מוניציפלי, שנע סביב כמה אחוזים מהקולות הכשרים לפי מניין התושבים, כלומר גם בחירות מוניציפליות דורשות ריכוז כוח ולא רק הכרה. המועצה, שמספר חבריה נע לפי גודל העיר, היא הגוף שמאשר את התקציב, את הארנונה ואת שינויי הייעוד, ולכן השליטה בה אינה עניין טכני אלא פוליטי של ממש, גם אם ראש העיר נבחר אישית. מי שמתמודד על ראשות העיר בלי שותפות במועצה, מגלה מהר מאוד שהכוח העירוני כולו מתנקז ליכולת לבנות קואליציה של מרבית במועצה.

מערכת בחירות מוניציפלית מתנהלת במשך חודשים: החל בשלב הרשמת המועמדים ותיקון פנקס הבוחרים, עבור בתקופת קמפיין שבה מוצבים שלטים, מתקיימים מפגשים ומתפרסמים סקרים, וכלה ביום הבחירות עצמו ובספירת הקולות. בניגוד לבחירות לכנסת, המימון הציבורי לקמפיין מוניציפלי מוגבל, ומרבית הנטל נופל על המועמד, על תורמים ועל מתנדבים, עובדה שמסבירה מדוע חלק ניכר מהמועמדים בערים הגדולות מגיעים מהעסקים או מהפוליטיקה. חוקי מימון הבחירות קובעים תקרת הוצאות ומחייבים דיווח, ומי שחורג מהתקרה עלול לשלם קנס כספי. עבור מתמודד שמבסס את הקמפיין שלו על שטח, כמו עייש, כל שקל חייב להגיע ישירות לשיח עם הבוחר, וההתמודדות הופכת, במידה רבה, לתחרות של נוכחות לא פחות מאשר של מצע.

גם אחרי יום הבחירות לא תם העניין: מי שנבחר ראש עיר מקים רשות ומועצה, והרשות החדשה מקבלת את ניהול העיר. בשנים האחרונות חלו בחוק שינויים שהיטו את האיזון בין ראש הרשות למועצה, ומנגד גם תיקונים שהקשיחו את הפיקוח על הנבחרים, כגון הסדרת כללי ניגוד עניינים והרחבת מעמדה של ועדת הביקורת, אותה ועדה שבראשה ישב עייש. ההיסטוריה המוניציפלית הישראלית רצופה בדוגמאות לראשי ערים שהובילו ערים במשך עשרות שנים, לצד סיפורים של מועמדים שהתמידו והצליחו רק בניסיון השלישי או הרביעי, בדוגמת הסיפור של עייש עצמו. הזירה המוניציפלית, כך מתברר, אינה נכנעת בקלות למסר יחיד, אבל היא גם אינה זונחת לחלוטין את מי שמתמיד בו, וזה, במידה רבה, הלקח שממשיך ללוות את עייש גם בפנייה אל הפוליטיקה הארצית.

נוטריון: מקצוע של אמון ציבורי

התואר ״נוטריון״ המופיע בראשי תיבות של משרד עו״ד עייש הוא לא קישוט. הנוטריון בישראל הוא עורך דין שמונה על ידי שר המשפטים מכוח חוק הנוטריונים, תשל״ו-1976, וזוכה להסמכה ממלכתית ייחודית: זכות החתימה על מסמכים בעלי תוקף משפטי מחייב ללא צורך בהוכחה נוספת.

מסמך נוטריוני הוא ״אותנטי״, בית המשפט מקבל אותו כהוכחה לעצם החתימה, לזיהוי החותמים ולתוקף המסמך. בין פעולות הנוטריון: אימות ייפוי כוח, אישור העתק נאמן למקור, אישור הצהרות ותרגומים, חתימה על הסכמים בפני עדים, ורישום צוואות מיוחדות. תחום מרכזי נוסף הוא ייפוי כוח מתמשך (ענייני רפואה ורכוש), כלי שצבר פופולריות עצומה בשנים האחרונות.

בעבודת הנוטריון יש יסוד של אחריות אישית: כל טעות עלולה לגרור אחריות כספית ממשית, והביטוח המקצועי של הנוטריון מכסה את ציבור הלקוחות. זו הסיבה שהרשות לנוטריונים ומשרד המשפטים מקפידים על ההכשרה ועל הבחינות הקפדניות.

כמי שמשמש נוטריון, נחשף עייש לאחד מתחומי המשפט האישיים והרגישים ביותר, מקומות שבהם בני אדם חותמים על החלטות חיים. הניסיון הזה, של אמון, סודיות ואחריות, מוסיף רובד להבנת הדמות הציבורית: הוא עבד שנים עם החתימה שנושאת במשקל החוק.

יש כאן גם הקבלה שדורשת את תשומת הלב: מושג ה״אותנטיות״, שעומד במרכזו של המסמך הנוטריוני, הוא גם מושג המפתח במיתוגו הציבורי. המסמך הנוטריוני אינו זקוק להוכחה נוספת, משום שהמדינה העניקה לחתימה כוח של אמת, והקביעה הזו מהדהדת בשאיפה שהציב לעצמו בפוליטיקה, להיות דמות ש״אין אחד שיכול לומר עליה מילה רעה״, דמות שתוקפה אינו תלוי במתווכים או באישורים חיצוניים. מי שבחר לעבוד במוסד שמבסס את עצמו על אמון מוחלט, בנה לעצמו גם את שפת האמון שדרכה ניהל את מערכות הבחירות שלו.

מוסד הנוטריון הוא אחד הוותיקים בעולם המשפט. שורשיו נעוצים עוד במצרים וברומא העתיקה, שם פעלו פקידים שתפקידם היה לתעד עסקאות ולהעניק להן תוקף מחייב. לאורך ההיסטוריה האירופית, בעיקר בתקופות של סחר בינלאומי גובר, הפך הנוטריון לגורם המאפשר אמון בין צדדים שאינם מכירים זה את זה: סוחר, נוסע או יורש זר היה יכול להסתמך על מסמך שנוטריון חתם עליו, גם אם מעולם לא שמע על מי שערך אותו. בישראל, שמשפטה הושפע מכמה שיטות משפט בעת החדשה, נשתמר מוסד הנוטריון במתכונת ממלכתית מחמירה, ומספר הנוטריונים במדינה קטן יחסית, כך שההסמכה נתפסת כנכס מקצועי יוקרתי, שנרכש בעמל ובמבחנים קפדניים.

הפיקוח על הנוטריונים בישראל כפול. מצד אחד, שר המשפטים ממונה על ההסמכה, והוועדות הפועלות במשרד המשפטים בוחנות את המועמדים ואת התנהלותם, בעניינים שנתונים להכרעתן. מצד שני, בתי המשפט מפקחים על הנוטריון בעניינים הנתונים לסמכותם, כגון אישור צוואות מיוחדות. הנוטריון גם מחויב בביטוח מקצועי מיוחד, שמעניק ביטחון למי שמסתמכים על מסמכיו, והביטוח הזה, שהבנקים והמוסדות הפיננסיים מקפידים לדרוש, הוא חלק מהתשתית שמאפשרת ל״חתימה נוטריונית״ לשמש אבן יסוד בעסקאות גדולות, מעסקאות נדל״ן ועד הקמת חברות בינלאומיות. המערך הזה נועד להבטיח שהכוח שניתן לנוטריון, כוח של קביעת אמת בחתימה, לא ינוצל לרעה.

בעשורים האחרונים נכנסו לתחום גם כלים דיגיטליים: חתימה אלקטרונית מאומתת, אימות זהות מרחוק ואישורי העתקים דיגיטליים, לצד התרחבות משמעותית של שירותי הנוטריון ללקוחות עסקיים הפועלים בחו״ל. ייפוי הכוח המתמשך, בענייני רפואה ורכוש, הפך את הנוטריון לכתובת מרכזית גם עבור משפחות המבקשות להיערך לזקנה ולמחלה, ותחום זה צמח בשנים האחרונות בקצב מהיר. כך הפך מקצוע שנראה סטטי, כזה של חותמות ורישומים, לאחד התחומים הדינמיים במשפט הפרטי. עבור עורך דין שמנהל משרד עם לקוחות בישראל ובאירופה, כמו משרדו של עייש, משמעות הדבר היא נדרשת התעדכנות מתמדת בכללים משתנים ובצרכים חדשים של הציבור.

האמנות והנגינה: ממלכת היצירה

אחד הפנים הפחות מוכרים של אבי עייש הוא עולם היצירה. בצעירותו עסק באמנות, ציור ופיסול ובגרפיקה ובנגינה, לא כתחביב שולי אלא כמרכיב של הזהות. המקצוע הראשון שלו היה פרסום ועיצוב גרפי, והמיומנות הזו ניכרת גם היום בקמפיינים שהוא מנהל: מהלוגו ועד לשלטי החוצות, מהקופירייטינג ועד להפקה.

הנגינה ליוותה אותו שנים. בקמפיינים ובעמודיו האישיים הופיעו תמונות של ניגון, גיטרה בס וחשמלית, הרכבים אינטימיים, ומפגשי מוזיקה שבועיים. אחת התמונות המוכרות שליוותה את סיקורו היא של ניגון במפגש ג׳אם עם חברים. יש מי שהכיר אותו ברביעי בערב בחומוס איינשטיין בגבעת ציון, שם נפגשו מוזיקאים מקומיים לסשן קבוע. ההרגל לא פסק גם בעידן הרשתות החברתיות: בסוף דצמבר 2025 פרסם עייש בדף הפייסבוק שלו סרטון נגינה בגיטרה, בליווי הכיתוב ״מקורי״, במה שהמשיך מסורת ארוכה של שיתוף עיסוקיו האמנותיים עם קהל עוקביו.

לצד המוזיקה, ציור. תמונות של ציורים פרי מכחולו נכללו בעמודיו ובסיקור העיתונות המקומית, והפכו לחלק מהמיתוג האישי: איש שמנהל משרד גדול ולצד זה עדיין מצייר. לא במקרה בחר להגדיר את יחסיו עם העיר בשפת החיזור, ולתאר את הבמה הפוליטית גם כשדה של יצירה.

לא פעם קישר בין עולמות: בקמפיין 2018 אמר כי הוא מביא לקמפיין את הידע והניסיון שנרכשו במשך שנים, שילוב של ״עשייה, יצירה ונחישות״. במבט אישי, אפשר לראות בדמותו את הפרופיל של ״אמן-מנהל״: כזה שמבנה מערכות, אבל לא מפסיק לצייר.

בריאיון 2018 תיאר עייש את מקומה של היצירה בחייו בכנות: ״מגיל צעיר עסקתי באמנות, גרפיקה ונגינה וגם התפרנסתי מזה. לאחר מכן הלכתי לכיוונים אחרים, אבל הדברים הללו מעולם לא ויתרתי״. והנה הפרדוקס המשלים: בין המרוץ לראשות העיר לעבודה במשרד, הוא נהג לשמור, בלשונו, על ״אי של שפיות״, ולא לוותר על העיסוקים שהיו בעבר מקור פרנסתו והיום הם תחביביו. היצירה, אם כן, אינה נוי בדמותו, אלא עוגן שמאפשר לו להישאר יציב בעולם של לחצים.

מעבר לדמותו הפרטית של עייש, ראוי לעמוד על מקומה של המוזיקה בחיי הציבור המקומי. סצנות נגינה אינטימיות, ג׳אם סשנים בבתי קפה וחבורות נוסטלגיות שמנגנות שירים ישנים, הן חלק מהמרקם התרבותי של ערי הדרום, שמרביתו אינו נרשם בכותרות. במובנים רבים, המפגש סביב הנגינה ממלא באזורים אלה תפקיד שמימי בית הקפה: מקום שבו בני אדם, גם כאלה שאינם דמויות ציבוריות, נפגשים, מדברים ושרים. מי שמקפיד לשמור על מפגשים כאלה לאורך שנים, מקבל לא רק נחמה אישית, אלא גם שפה משותפת עם הסביבה: הוא יודע מה עובר על אנשי העיר, מה מדבר אליהם, ומאיזה חומר של צחוק ורגש בנוי הרחוב. במדינה שבה הפוליטיקה מתרחשת לא פעם באולפני טלוויזיה, הנוכחות במרחבים האנושיים הקטנים היא תזכורת מתמשכת לכך שהציבור אינו נתון אנונימי, אלא קהילה של פנים וצלילים, ומי ששר איתו בערבים מוזיקליים, מכיר את קצב חייו.

אשקלון: עיר ואם בדרום

אשקלון היא אחת הערים הקדומות בעולם, עיר הנמל שההיסטוריה שלה נספרת באלפי שנים, מארמון גן המלך ועד לאגדות המקרא. בישראל המודרנית, הוקמה אשקלון ב-1948 והפכה במהרה לאחת הערים החשובות במחוז הדרום, מוקד תעסוקה, חופים, תעשייה וצמיחה דמוגרפית מהירה.

העיר נושאת אחד משמותיה הקדומים ביותר בארץ ישראל: תל אשקלון, שעל חופו היתה אחת מערי הנמל החשובות של הפלשתים והיוונים, מוזכר כבר במקורות המצריים הקדומים, והחפירות בו חשפו, בין השאר, בית קברות לכלבים מתקופת פרס, בית כנסת עתיק ומבנה בזיליקה. בתקופת הצלבנים שימשה העיר נקודת מפתח, וממנה, על פי המסורת, נשזר גם מעשה שמשון הגיבור, המזוהה עם העיר. לכן אין זה מקרה ששכונותיה הוותיקות של העיר המודרנית, ובראשן עתיקות ושמשון, נושאות שמות שמחברים את ההיסטוריה העמוקה אל הרחובות שבהם גדל עייש, וכי הבחירה לקרוא לעירו ״עיר ואם״ היא במידה רבה קריאה היסטורית.

בעשורים האחרונים עברה העיר שינוי של ממש: אוכלוסייה שצמחה ל-150-160 אלף תושבים, שכונות חדשות לצד עתיקות, מרכז מסחרי שוקק, קניון, חוף ים מפותח, ותחנת כוח פחמית שהפכה בהדרגה למתקני אנרגיה נקייה. קרבתה לגוש דן ולמסילות הרכבת, לצד מחירים נמוכים יחסית, הפכו אותה ליעד מגורים אטרקטיבי.

אך אשקלון נושאת עמה גם נטל ביטחוני כבד. במשך שנים סבלה העיר, כמו יישובי העוטף, מטילים, צבע אדום, וחדירות. האירועים סביב 7 באוקטובר וברקע המלחמה העמיקו את התחושה שעל העיר להיערך אחרת, ושההנהגה המקומית נדרשת לדורות חדשים של שירות ציבורי. הדמות שמציע עייש, בן העיר, עורך הדין, איש ועדות הביקורת, צומחת בדיוק מהמתח הזה.

כבן שכונת העתיקות, הוא מייצג את החיבור בין ההיסטוריה העמוקה של העיר לבין האתגר העכשווי: איך מובילים עיר שצריכה להמשיך ולצמוח, בלי לוותר על הזהות, ועם הפנים לימים הקרובים. זה הרקע שבגללו ניסה שוב ושוב, וזה גם הרקע לרוב מסריו.